תנ"ך מנוקד

תנ"ך - במדבר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו

במדבר פרק יא

א ויהי העם כמתאוננים, רע באוזני יהוה; וישמע יהוה, וייחר אפו, ותבער־בם אש יהוה, ותאכל בקצה המחנה. ב ויצעק העם, אל־משה; ויתפלל משה אל־יהוה, ותשקע האש. ג ויקרא שם־המקום ההוא, תבערה: כי־בערה בם, אש יהוה. ד והאספסוף אשר בקרבו, התאוו תאווה; וישובו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכילנו בשר. ה זכרנו, את־הדגה, אשר־נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת־החציר ואת־הבצלים, ואת־השומים. ו ועתה נפשנו יבשה, אין כול--בלתי, אל־המן עינינו. ז והמן, כזרע־גד הוא; ועינו, כעין הבדולח. ח שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים, או דכו במדוכה, ובישלו בפרור, ועשו אותו עוגות; והיה טעמו, כטעם לשד השמן. ט וברדת הטל על־המחנה, לילה, יירד המן, עליו. י וישמע משה את־העם, בוכה למשפחותיו--איש, לפתח אוהלו; וייחר־אף יהוה מאוד, ובעיני משה רע. יא ויאמר משה אל־יהוה, למה הרעות לעבדך, ולמה לא־מצאתי חן, בעיניך: לשום, את־משא כל־העם הזה--עליי. יב האנוכי הריתי, את כל־העם הזה--אם־אנוכי, ילדתיהו: כי־תאמר אליי שאהו בחיקך, כאשר יישא האומן את־היונק, על האדמה, אשר נשבעת לאבותיו. יג מאיין לי בשר, לתת לכל־העם הזה: כי־יבכו עליי לאמור, תנה־לנו בשר ונאכלה. יד לא־אוכל אנוכי לבדי, לשאת את־כל־העם הזה: כי כבד, ממני. טו ואם־ככה את־עושה לי, הורגני נא הרוג--אם־מצאתי חן, בעיניך; ואל־אראה, ברעתי. {פ}

טז ויאמר יהוה אל־משה, אספה־לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת, כי־הם זקני העם ושוטריו; ולקחת אותם אל־אוהל מועד, והתייצבו שם עימך. יז וירדתי, ודיברתי עימך שם, ואצלתי מן־הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם; ונשאו איתך במשא העם, ולא־תישא אתה לבדך. יח ואל־העם תאמר התקדשו למחר, ואכלתם בשר--כי בכיתם באוזני יהוה לאמור מי יאכילנו בשר, כי־טוב לנו במצריים; ונתן יהוה לכם בשר, ואכלתם. יט לא יום אחד תאכלון, ולא יומיים; ולא חמישה ימים, ולא עשרה ימים, ולא, עשרים יום. כ עד חודש ימים, עד אשר־ייצא מאפכם, והיה לכם, לזרה: יען, כי־מאסתם את־יהוה אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמור, למה זה יצאנו ממצריים. כא ויאמר, משה, שש־מאות אלף רגלי, העם אשר אנוכי בקרבו; ואתה אמרת, בשר אתן להם, ואכלו, חודש ימים. כב הצאן ובקר יישחט להם, ומצא להם; אם את־כל־דגי הים ייאסף להם, ומצא להם. {פ}

כג ויאמר יהוה אל־משה, היד יהוה תקצר; עתה תראה היקרך דברי, אם־לא. כד וייצא משה--וידבר אל־העם, את דברי יהוה; ויאסוף שבעים איש, מזקני העם, ויעמד אותם, סביבות האוהל. כה ויירד יהוה בענן, וידבר אליו, ויאצל מן־הרוח אשר עליו, וייתן על־שבעים איש הזקנים; ויהי, כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו, ולא יספו. כו ויישארו שני־אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח, והמה בכתובים, ולא יצאו, האוהלה; ויתנבאו, במחנה. כז וירץ הנער, ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד, מתנבאים במחנה. כח ויען יהושוע בן־נון, משרת משה מבחוריו--ויאמר: אדוני משה, כלאם. כט ויאמר לו משה, המקנא אתה לי; ומי ייתן כל־עם יהוה, נביאים--כי־ייתן יהוה את־רוחו, עליהם. ל וייאסף משה, אל־המחנה--הוא, וזקני ישראל. לא ורוח נסע מאת יהוה, ויגז שלווים מן־הים, וייטוש על־המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה, סביבות המחנה--וכאמתיים, על־פני הארץ. לב ויקם העם כל־היום ההוא וכל־הלילה וכול יום המוחרת, ויאספו את־השליו--הממעיט, אסף עשרה חומרים; וישטחו להם שטוח, סביבות המחנה. לג הבשר, עודנו בין שיניהם--טרם, ייכרת; ואף יהוה, חרה בעם, ויך יהוה בעם, מכה רבה מאוד. לד ויקרא את־שם־המקום ההוא, קברות התאווה: כי־שם, קברו, את־העם, המתאווים. לה מקברות התאווה נסעו העם, חצרות; ויהיו, בחצרות. {פ}