תנ"ך מנוקד

תנ"ך - במדבר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו

במדבר פרק יז

א וידבר יהוה, אל־משה לאמור. ב אמור אל־אלעזר בן־אהרון הכוהן, וירם את־המחתות מבין השריפה, ואת־האש, זרה־הלאה: כי, קדשו. ג את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח--כי־הקריבום לפני־יהוה, ויקדשו; ויהיו לאות, לבני ישראל. ד וייקח אלעזר הכוהן, את מחתות הנחושת, אשר הקריבו, השרופים; וירקעום, ציפוי למזבח. ה זיכרון לבני ישראל, למען אשר לא־יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרון הוא, להקטיר קטורת, לפני יהוה; ולא־יהיה כקורח וכעדתו, כאשר דיבר יהוה ביד־משה לו. {פ}

ו ויילונו כל־עדת בני־ישראל, ממוחרת, על־משה ועל־אהרון, לאמור: אתם המיתם, את־עם יהוה. ז ויהי, בהיקהל העדה על־משה ועל־אהרון, ויפנו אל־אוהל מועד, והנה כיסהו הענן; ויירא, כבוד יהוה. ח ויבוא משה ואהרון, אל־פני אוהל מועד. {ס}

ט וידבר יהוה, אל־משה לאמור. י הירומו, מתוך העדה הזאת, ואכלה אותם, כרגע; וייפלו, על־פניהם. יא ויאמר משה אל־אהרון, קח את־המחתה ותן־עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל־העדה, וכפר עליהם: כי־יצא הקצף מלפני יהוה, החל הנגף. יב וייקח אהרון כאשר דיבר משה, וירץ אל־תוך הקהל, והנה החל הנגף, בעם; וייתן, את־הקטורת, ויכפר, על־העם. יג ויעמוד בין־המתים, ובין החיים; ותיעצר, המגפה. יד ויהיו, המתים במגפה, ארבעה עשר אלף, ושבע מאות--מלבד המתים, על־דבר־קורח. טו וישב אהרון אל־משה, אל־פתח אוהל מועד; והמגפה, נעצרה. {פ}

טז וידבר יהוה, אל־משה לאמור. יז דבר אל־בני ישראל, וקח מאיתם מטה מטה לבית אב מאת כל־נשיאיהם לבית אבותם--שנים עשר, מטות: איש את־שמו, תכתוב על־מטהו. יח ואת שם אהרון, תכתוב על־מטה לוי: כי מטה אחד, לראש בית אבותם. יט והנחתם, באוהל מועד--לפני, העדות, אשר איוועד לכם, שמה. כ והיה, האיש אשר אבחר־בו--מטהו יפרח; והשיכותי מעליי, את־תלונות בני ישראל, אשר הם מלינים, עליכם. כא וידבר משה אל־בני ישראל, וייתנו אליו כל־נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם--שנים עשר, מטות; ומטה אהרון, בתוך מטותם. כב וינח משה את־המטות, לפני יהוה, באוהל, העדות. כג ויהי ממוחרת, ויבוא משה אל־אוהל העדות, והנה פרח מטה־אהרון, לבית לוי; ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים. כד ויוצא משה את־כל־המטות מלפני יהוה, אל־כל־בני ישראל; ויראו ויקחו, איש מטהו. {פ}

כה ויאמר יהוה אל־משה, השב את־מטה אהרון לפני העדות, למשמרת לאות, לבני־מרי; ותכל תלונותם מעליי, ולא ימותו. כו ויעש, משה: כאשר ציווה יהוה אותו, כן עשה. {פ}

כז ויאמרו בני ישראל, אל־משה לאמור: הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו. כח כול הקרב הקרב אל־משכן יהוה, ימות; האם תמנו, לגווע. {ס}