תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ויקרא - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

ויקרא פרק ז

א וזאת תורת, האשם:  קודש קודשים, הוא.  ב במקום, אשר ישחטו את־העולה, ישחטו, את־האשם; ואת־דמו יזרוק על־המזבח, סביב.  ג ואת כל־חלבו, יקריב ממנו--את, האליה, ואת־החלב, המכסה את־הקרב.  ד ואת, שתי הכליות, ואת־החלב אשר עליהן, אשר על־הכסלים; ואת־היותרת, על־הכבד, על־הכליות, יסירנה.  ה והקטיר אותם הכוהן המזבחה, אישה ליהוה; אשם, הוא.  ו כל־זכר בכוהנים, יאכלנו; במקום קדוש ייאכל, קודש קודשים הוא.  ז כחטאת, כאשם--תורה אחת, להם; הכוהן אשר יכפר־בו, לו יהיה.  ח והכוהן--המקריב, את־עולת איש:  עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה.  ט וכל־מנחה, אשר תיאפה בתנור, וכל־נעשה במרחשת, ועל־מחבת--לכוהן המקריב אותה, לו תהיה.  י וכל־מנחה בלולה־בשמן, וחרבה--לכל־בני אהרון תהיה, איש כאחיו.  {פ}

יא וזאת תורת, זבח השלמים, אשר יקריב, ליהוה.  יב אם על־תודה, יקריבנו--והקריב על־זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן; וסולת מורבכת, חלות בלולות בשמן.  יג על־חלות לחם חמץ, יקריב קרבנו, על־זבח, תודת שלמיו.  יד והקריב ממנו אחד מכל־קרבן, תרומה ליהוה; לכוהן, הזורק את־דם השלמים--לו יהיה.  טו ובשר, זבח תודת שלמיו--ביום קרבנו, ייאכל:  לא־יניח ממנו, עד־בוקר.  טז ואם־נדר או נדבה, זבח קרבנו--ביום הקריבו את־זבחו, ייאכל; וממוחרת, והנותר ממנו ייאכל.  יז והנותר, מבשר הזבח--ביום, השלישי, באש, יישרף.  יח ואם היאכול ייאכל מבשר־זבח שלמיו ביום השלישי, לא יירצה--המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא.  יט והבשר אשר־ייגע בכל־טמא, לא ייאכל--באש, יישרף; והבשר--כל־טהור, יאכל בשר.  כ והנפש אשר־תאכל בשר, מזבח השלמים אשר ליהוה, וטומאתו, עליו--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.  כא ונפש כי־תיגע בכל־טמא, בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל־שקץ טמא, ואכל מבשר־זבח השלמים, אשר ליהוה--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.  {פ}

כב וידבר יהוה, אל־משה לאמור.  כג דבר אל־בני ישראל, לאמור:  כל־חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו.  כד וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל־מלאכה; ואכול, לא תאכלוהו.  כה כי, כל־אוכל חלב, מן־הבהמה, אשר יקריב ממנה אישה ליהוה--ונכרתה הנפש האוכלת, מעמיה.  כו וכל־דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם, לעוף, ולבהמה.  כז כל־נפש, אשר־תאכל כל־דם--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.  כח וידבר יהוה, אל־משה לאמור.  כט דבר אל־בני ישראל, לאמור:  המקריב את־זבח שלמיו, ליהוה--יביא את־קרבנו ליהוה, מזבח שלמיו.  ל ידיו תביאינה, את אישי יהוה; את־החלב על־החזה, יביאנו--את החזה להניף אותו תנופה, לפני יהוה.  לא והקטיר הכוהן את־החלב, המזבחה; והיה, החזה, לאהרון, ולבניו.  לב ואת שוק הימין, תיתנו תרומה לכוהן, מזבחי, שלמיכם.  לג המקריב את־דם השלמים, ואת־החלב--מבני אהרון:  לו תהיה שוק הימין, למנה.  לד כי את־חזה התנופה ואת שוק התרומה, לקחתי מאת בני־ישראל, מזבחי, שלמיהם; ואתן אותם לאהרון הכוהן ולבניו, לחוק־עולם, מאת, בני ישראל.  לה זאת משחת אהרון ומשחת בניו, מאישי יהוה, ביום הקריב אותם, לכהן ליהוה.  לו אשר ציווה יהוה לתת להם, ביום מושחו אותם, מאת, בני ישראל--חוקת עולם, לדורותם.  לז זאת התורה, לעולה למנחה, ולחטאת, ולאשם; ולמילואים--ולזבח, השלמים.  לח אשר ציווה יהוה את־משה, בהר סיניי:  ביום צוותו את־בני ישראל, להקריב את־קרבניהם ליהוה--במדבר סיניי.  {פ}

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - ויקרא - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז