תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - הושע - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הושע פרק ד

א שמעו דבר־יהוה, בני ישראל:  כי ריב ליהוה, עם־יושבי הארץ--כי אין־אמת ואין־חסד ואין־דעת אלוהים, בארץ.  ב אלה וכחש, ורצוח וגנוב ונאוף; פרצו, ודמים בדמים נגעו.  ג על־כן תאבל הארץ, ואומלל כל־יושב בה, בחית השדה, ובעוף השמיים; וגם־דגי הים, ייאספו.  ד אך איש אל־ירב, ואל־יוכח איש; ועמך, כמריבי כוהן.  ה וכשלת היום, וכשל גם־נביא עימך לילה; ודמיתי, אימך.  ו נדמו עמי, מבלי הדעת:  כי־אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי, ותשכח תורת אלוהיך, אשכח בניך גם־אני.  ז כרובם, כן חטאו־לי; כבודם, בקלון אמיר.  ח חטאת עמי, יאכלו; ואל־עוונם, ישאו נפשו.  ט והיה כעם, ככוהן; ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו.  י ואכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו:  כי־את־יהוה עזבו, לשמור.  יא זנות ויין ותירוש, ייקח־לב.  יב עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו:  כי רוח זנונים התעה, ויזנו מתחת אלוהיהם.  יג על־ראשי ההרים יזבחו, ועל־הגבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צילה; על־כן, תזנינה בנותיכם, וכלותיכם, תנאפנה.  יד לא־אפקוד על־בנותיכם כי תזנינה, ועל־כלותיכם כי תנאפנה--כי־הם עם־הזונות יפרדו, ועם־הקדשות יזבחו; ועם לא־יבין, יילבט.  טו אם־זונה אתה ישראל, אל־יאשם יהודה; ואל־תבואו הגלגל, ואל־תעלו בית אוון, ואל־תישבעו, חי־יהוה.  טז כי כפרה סוררה, סרר ישראל; עתה ירעם יהוה, ככבש במרחב.  יז חבור עצבים אפריים, הנח־לו.  יח סר, סובאם; הזנה הזנו, אהבו הבו קלון מגיניה.  יט צרר רוח אותה, בכנפיה; ויבושו, מזבחותם.  {פ}

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - הושע - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד