תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - זכריה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

זכריה פרק יא

א פתח לבנון, דלתיך; ותאכל אש, בארזיך.  ב היליל ברוש כי־נפל ארז, אשר אדירים שודדו; הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר.  ג קול יללת הרועים, כי שודדה אדרתם; קול שאגת כפירים, כי שודד גאון הירדן.  {פ}

ד כה אמר, יהוה אלוהיי:  רעה, את־צאן ההריגה.  ה אשר קוניהן יהרגון, ולא יאשמו, ומוכריהן יאמר, ברוך יהוה ואעשיר; ורועיהם, לא יחמול עליהן.  ו כי לא אחמול עוד, על־יושבי הארץ--נאום־יהוה; והנה אנוכי ממציא את־האדם, איש ביד־ריעהו וביד מלכו, וכיתתו את־הארץ, ולא אציל מידם.  ז וארעה את־צאן ההריגה, לכן עניי הצאן; ואקח־לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, וארעה, את־הצאן.  ח ואכחיד את־שלושת הרועים, בירח אחד; ותקצר נפשי בהם, וגם־נפשם בחלה בי.  ט ואומר, לא ארעה אתכם; המתה תמות, והנכחדת תיכחד, והנשארות, תאכלנה אישה את־בשר רעותה.  י ואקח את־מקלי את־נועם, ואגדע אותו--להפר, את־בריתי, אשר כרתי, את־כל־העמים.  יא ותופר, ביום ההוא; ויידעו כן עניי הצאן, השומרים אותי, כי דבר־יהוה, הוא.  {ס}

יב ואומר אליהם, אם־טוב בעיניכם הבו שכרי--ואם־לא חדלו; וישקלו את־שכרי, שלושים כסף.  יג ויאמר יהוה אליי, השליכהו אל־היוצר, אדר היקר, אשר יקרתי מעליהם; ואקחה שלושים הכסף, ואשליך אותו בית יהוה אל־היוצר.  יד ואגדע את־מקלי השני, את החובלים--להפר, את־האחווה, בין יהודה, ובין ישראל.  {פ}

טו ויאמר יהוה, אליי:  עוד קח־לך, כלי רועה אווילי.  טז כי הנה־אנוכי מקים רועה בארץ, הנכחדות לא־יפקוד הנער לא־יבקש, והנשברת, לא ירפא; הניצבה, לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק.  יז הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על־זרועו ועל־עין ימינו; זרועו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה.  {פ}

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - זכריה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד