תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
זכריה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
א פתח לבנון, דלתיך; ותאכל אש, בארזיך. ב היליל ברוש כי־נפל ארז, אשר אדירים שודדו; הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר. ג קול יללת הרועים, כי שודדה אדרתם; קול שאגת כפירים, כי שודד גאון הירדן. {פ}
ד כה אמר, יהוה אלוהיי: רעה, את־צאן ההריגה. ה אשר קוניהן יהרגון, ולא יאשמו, ומוכריהן יאמר, ברוך יהוה ואעשיר; ורועיהם, לא יחמול עליהן. ו כי לא אחמול עוד, על־יושבי הארץ--נאום־יהוה; והנה אנוכי ממציא את־האדם, איש ביד־ריעהו וביד מלכו, וכיתתו את־הארץ, ולא אציל מידם. ז וארעה את־צאן ההריגה, לכן עניי הצאן; ואקח־לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, וארעה, את־הצאן. ח ואכחיד את־שלושת הרועים, בירח אחד; ותקצר נפשי בהם, וגם־נפשם בחלה בי. ט ואומר, לא ארעה אתכם; המתה תמות, והנכחדת תיכחד, והנשארות, תאכלנה אישה את־בשר רעותה. י ואקח את־מקלי את־נועם, ואגדע אותו--להפר, את־בריתי, אשר כרתי, את־כל־העמים. יא ותופר, ביום ההוא; ויידעו כן עניי הצאן, השומרים אותי, כי דבר־יהוה, הוא. {ס}
יב ואומר אליהם, אם־טוב בעיניכם הבו שכרי--ואם־לא חדלו; וישקלו את־שכרי, שלושים כסף. יג ויאמר יהוה אליי, השליכהו אל־היוצר, אדר היקר, אשר יקרתי מעליהם; ואקחה שלושים הכסף, ואשליך אותו בית יהוה אל־היוצר. יד ואגדע את־מקלי השני, את החובלים--להפר, את־האחווה, בין יהודה, ובין ישראל. {פ}
טו ויאמר יהוה, אליי: עוד קח־לך, כלי רועה אווילי. טז כי הנה־אנוכי מקים רועה בארץ, הנכחדות לא־יפקוד הנער לא־יבקש, והנשברת, לא ירפא; הניצבה, לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק. יז הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על־זרועו ועל־עין ימינו; זרועו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה. {פ}
תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
זכריה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד