תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
זכריה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
א בחודש, השמיני, בשנת שתיים, לדריווש--היה דבר־יהוה, אל־זכריה בן־ברכיה, בן־עידוא הנביא, לאמור. ב קצף יהוה על־אבותיכם, קצף. ג ואמרת אליהם, כה אמר יהוה צבאות, שובו אליי, נאום יהוה צבאות--ואשוב אליכם, אמר יהוה צבאות. ד אל־תהיו כאבותיכם אשר קראו־אליהם הנביאים הראשונים לאמור, כה אמר יהוה צבאות, שובו נא מדרכיכם הרעים, ומעלליכם הרעים; ולא שמעו ולא־הקשיבו אליי, נאום־יהוה. ה אבותיכם, איה־הם; והנביאים--הלעולם, יחיו. ו אך דבריי וחוקיי, אשר ציוויתי את־עבדיי הנביאים, הלוא השיגו, אבותיכם; וישובו ויאמרו, כאשר זמם יהוה צבאות לעשות לנו, כדרכינו וכמעללינו, כן עשה איתנו. {ס}
ז ביום עשרים וארבעה לעשתי־עשר חודש, הוא־חודש שבט, בשנת שתיים, לדריווש--היה דבר־יהוה, אל־זכריה בן־ברכיהו, בן־עידוא הנביא, לאמור. ח ראיתי הלילה, והנה־איש רוכב על־סוס אדום, והוא עומד, בין ההדסים אשר במצולה; ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים. ט ואומר, מה־אלה אדוני; ויאמר אליי, המלאך הדובר בי, אני אראך, מה־המה אלה. י ויען, האיש העומד בין־ההדסים--ויאמר: אלה אשר שלח יהוה, להתהלך בארץ. יא ויענו את־מלאך יהוה, העומד בין ההדסים, ויאמרו, התהלכנו בארץ; והנה כל־הארץ, יושבת ושוקטת. יב ויען מלאך־יהוה, ויאמר, יהוה צבאות, עד־מתיי אתה לא־תרחם את־ירושלים ואת ערי יהודה--אשר זעמת, זה שבעים שנה. יג ויען יהוה, את־המלאך הדובר בי--דברים טובים: דברים, ניחומים. יד ויאמר אליי, המלאך הדובר בי, קרא לאמור, כה אמר יהוה צבאות: קינאתי לירושלים ולציון, קנאה גדולה. טו וקצף גדול אני קוצף, על־הגויים השאננים, אשר אני קצפתי מעט, והמה עזרו לרעה. טז לכן כה־אמר יהוה, שבתי לירושלים ברחמים--ביתי ייבנה בה, נאום יהוה צבאות; וקו יינטה, על־ירושלים. יז עוד קרא לאמור, כה אמר יהוה צבאות, עוד תפוצנה עריי, מטוב; וניחם יהוה עוד את־ציון, ובחר עוד בירושלים. {ס}
תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
זכריה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד