תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - זכריה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

זכריה פרק ז

א ויהי בשנת ארבע, לדריווש המלך; היה דבר־יהוה אל־זכריה, בארבעה לחודש התשיעי--בכסליו.  ב וישלח, בית־אל, שראצר, ורגם מלך ואנשיו--לחלות, את־פני יהוה.  ג לאמור, אל־הכוהנים אשר לבית־יהוה צבאות, ואל־הנביאים, לאמור:  האבכה, בחודש החמישי--הינזר, כאשר עשיתי זה כמה שנים.  {פ}

ד ויהי דבר־יהוה צבאות, אליי לאמור.  ה אמור אל־כל־עם הארץ, ואל־הכוהנים לאמור:  כי־צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, וזה שבעים שנה--הצום צמתוני, אני.  ו וכי תאכלו, וכי תשתו--הלוא אתם האוכלים, ואתם השותים.  ז הלוא את־הדברים, אשר קרא יהוה ביד הנביאים הראשונים, בהיות ירושלים יושבת ושלווה, ועריה סביבותיה; והנגב והשפילה, יושב.  {פ}

ח ויהי, דבר־יהוה, אל־זכריה, לאמור.  ט כה אמר יהוה צבאות, לאמור:  משפט אמת, שפוטו, וחסד ורחמים, עשו איש את־אחיו.  י ואלמנה ויתום גר ועני, אל־תעשוקו; ורעת איש אחיו, אל־תחשבו בלבבכם.  יא וימאנו להקשיב, וייתנו כתף סוררת; ואוזניהם, הכבידו משמוע.  יב וליבם שמו שמיר, משמוע את־התורה ואת־הדברים אשר שלח יהוה צבאות ברוחו, ביד, הנביאים הראשונים; ויהי קצף גדול, מאת יהוה צבאות.  יג ויהי כאשר־קרא, ולא שמעו:  כן יקראו ולא אשמע, אמר יהוה צבאות.  יד ואסערם, על כל־הגויים אשר לא־ידעום, והארץ נשמה אחריהם, מעובר ומשב; וישימו ארץ־חמדה, לשמה.  {פ}

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - זכריה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד