משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב

הלכות איסורי ביאה פרק טז

א  פצוע דכא וכרות שופכה שנשאו בת ישראל, ובעלו--לוקין, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה" (דברים כג,ב); ומותרין לישא גיורת ומשוחררת.  ואפילו כוהן שהוא פצוע דכא--מותר לישא גיורת ומשוחררת, שאינו בקדושתו; ואפילו נתינה או אחת מן הספקות, מותרת לו:  [ב] הואיל ופצוע דכא אסור לבוא בקהל, לא גזרו בו על הנתינים ולא על הספקות.  אבל פצוע דכא וכרות שופכה אסור בממזרת ודאית, שהרי איסורה מן התורה.

ב  [ג] ואיזה הוא פצוע דכא, כל שנפצעו הביצים שלו; וכרות שופכה, כל שנכרת הגיד שלו.  ובשלושה אברין אפשר שיוליד הזכר--בגיד, ובביצים, ובשבילין שבהן תתבשל שכבת זרע, והן הנקראין חוטי ביצים; וכיון שנפצע אחד משלושה אברין אלו, או נכרת, או נידוך--הרי זה פסול.

ג  [ד] כיצד:  נפצע הגיד או נידוך, או שנכרתה העטרה או למעלה מעטרה--פסול.  ואם נכרת מראש העטרה, ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד--הרי זה כשר; נכרת הגיד למעלה מעטרה כקולמוס, או כמרזב--כשר.

ד  [ה] ניקב למטה מעטרה, כשר.  ניקבה העטרה עצמה--אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מן הנקב, פסול; נסתם הנקב, חזר להכשרו.  ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה בתוך העטרה, פסול--שהעטרה כולה, מעכבת.  [ו] נסתם שביל שכבת זרע, וחזר לראות שכבת זרע משביל שמשתין בו--הרי זה פסול.

ה  [ז] נכרתו הביצים, או אחד מהן, או שנפצעה אחת מהן, או שנידוכה, או שחסרה, או שניקבה--הרי זה פסול; נכרתו חוטי הביצים, או אחד מהן, או שנידוך, או נפצע--הרי זה פסול.  [ח] ניקב חוט מחוטי הביצים לשביל מי רגליים, והרי הוא מטיל מים משני מקומות, משביל המים ומשביל שכבת זרע--הרי זה כשר.

ו  [ט] כל פסול שאמרנו בעניין זה, בשלא היו בידי שמיים--כגון שכרתו אדם או כלב, או הכהו קוץ, וכיוצא בדברים אלו; אבל אם נולד כרות שופכה, או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו, או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן--הרי זה כשר לבוא בקהל, שכל אלו בידי שמיים.

ז  [י] אסור להפסיד אברי הזרע--בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ בין בחוצה לארץ:  אף על פי שנאמר "ובארצכם, לא תעשו" (ויקרא כב,כד), מפי השמועה למדו שדבר זה נוהג בכל מקום; ועניין הכתוב, כלומר לא יעשה זאת בישראל, בין בגופן בין בגופות אחרים.

ח  וכל המסרס--לוקה מן התורה, בכל מקום; ואפילו מסרס אחר המסרס, לוקה.  [יא] כיצד:  הרי שבא וכרת את הגיד, ובא אחר וכרת את הביצים או ניתקן, ובא אחר וכרת את חוטי הביצים, או שבא אחר ומיעך את הגיד, ובא אחר וניתקו, ובא אחר וכרתו--כולן לוקין, ואף על פי שלא סירס האחרון אלא מסורס:  בין באדם, בין בבהמה חיה ועוף.  והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים--פטור.

ט  [יב] המשקה עיקרין לאדם, או לשאר מינים, כדי לסרסו--הרי זה אסור, ואין לוקין עליו; ואישה מותרת לשתות עיקרין שמסרסין אותה עד שלא תלד.  הרי שכפת את האדם ושיסה בו כלב או שאר חיות, עד שעשהו כרות שופכה, או שהושיבו במים או בשלג, עד שביטל ממנו אברי תשמיש--אינו לוקה:  עד שיסרס בידו.  וראוי להכותו מכת מרדות.

י  [יג] אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו; ואם לקחה הגוי מעצמו לסרס אותה, מותר.  ואם הערים ישראל בדבר זה, קונסין אותו ומוכרה לישראל אחר:  ואפילו לבנו הגדול, מותר למוכרה; אבל לבנו הקטן, אינו מוכרה ולא נותנה לו.

משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב