משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב

הלכות איסורי ביאה פרק יא

א  כל שאמרנו בנידה וזבה ויולדת, הוא דין תורה.  ובמשפטים אלו היו עושין, כשהיו בית דין הגדול מצויין, והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים.  ואם נולד להם ספק בראייות, או בימי נידה או זיבה--יעלו לבית דין וישאלו, כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר . . . בין דם לדם" (דברים יז,ח), בין דם נידה לדם זיבה.  ובאותן הימים, היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה, ומשמרות וסתותיהן, וסופרות תמיד ימי הנידה וימי הזיבה.

ב  וטורח גדול יש במניין הימים, ופעמים רבות יבואו לידי ספק--שאפילו ראת הבת דם ביום הלידה, מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נידה וימי זיבה כמו שביארנו; לפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת עשרה ימים--שאם ראת ביום שתיוולד, הרי זו נידה שבעת ימים, ושלושת ימים סמוך לנידתה, הרי עשרה ימים.  הנה למדת שמתחילת ראייה, מתחלת למנות ימי נידה וימי זיבה כל ימיה, ואפילו ראתה והיא קטנה.

ג  ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראייות הדמים, ונתקלקלו הווסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה; ולפיכך החמירו חכמים בדבר, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ד  ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל:  שכל בת ישראל שתראה דם--אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם--סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה.  בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר--משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה.  וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו--ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

ה  וכן כל יולדת בזמן הזה--הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימי נקיים כמו שביארנו.  ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראת דם בתוך ימי מלאות--אף על פי שראת אחר שספרה שבעת ימי נקיים וטבלה--הרי זו סופרת שבעת ימי נקיים אחר שיפסוק הדם, ואין נותנין לה ימי טוהר כלל:  אלא כל דם שתראה האישה--בין דם קושי, בין דם טוהר--סופרת שבעת ימי נקיים, אחר שיפסוק הדם.

ו  ודין זה, בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל--שזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי תלמוד, אינו אלא ברואה דם שהוא טמא, שיושבת עליו שבעת ימי נקיים; אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה, אין לחוש לו--שאין ימי טוהר ראויין לא לנידה ולא לזיבה, כמו שביארנו.  [ז] ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום, אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב; ודבר זה, תלוי במנהג.

ז  [ח] וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו הייתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראת דם מימיה--הרי זה בועל בעילת מצוה, ופורש.  וכל זמן שתראה דם מחמת המכה, הרי היא טמאה; ואחר שיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים.

ח  [ט] יתר על זה, כל בת שתבעוה להינשא ורצת--שוהה שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תהיה מותרת להיבעל:  שמא מחימודה לאיש, ראת דם טיפה אחת, ולא הרגישה בה; בין שהייתה האישה גדולה, בין שהייתה קטנה--צריכה לישב שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תטבול ותיבעל.

ט  [י] וכל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד; ואין לסור ממנה, לעולם.

י  לפיכך כל אישה שרצת כשתבעוה להינשא--לא תינשא, עד שתספור ותטבול.  ואם נישאת לתלמיד חכמים--מותרת להינשא מיד, ותספור מאחר שנישאת ותטבול:  שתלמיד חכמים יודע שהיא אסורה, ונזהר מזה; ולא יקרב לה, עד שתטבול.

יא  דין הכתמים בזמן הזה, כמו שביארנו; ואין בדבר חידוש, ולא מנהג--אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה, הרי היא טהורה, וכל שאמרנו שהיא טמאה, סופרת שבעת ימים מיום שנמצא בו הכתם.  ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות, סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם--שאין הרואה דם, כרואה כתם.

יב  וכן כל שאמרנו ביולדת שאימו טהורה, הרי היא טהורה בזמן הזה; וכן האישה שראת לובן, או דם ירוק, או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עימה דם--הרי היא טהורה, אף בזמן הזה:  שלא החמירו אלא ברואה דם טמא, ואין זו רואה דם טמא.  [יג] וכן אם הייתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה, או שבא הדם עם מימי רגליים--הרי זו טהורה.  ולא נתחדש דבר, אלא ספירת שבעת ימי נקיים לכל רואה דם טמא, כמו שאמרנו; ושיהיו כל מראה דמים, טמאים.

יג  [יד] זה שתמצא במקצת מקומות, שהנידה יושבת שבעת ימים בנידתה, ואף על פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים--אין זה מנהג, אלא טעות היא ממי שהורה להם כך; ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל--אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה, וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נידתה, ומותרת לבעלה.

יד  [טו] וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה--אין זה מנהג, אלא טעות היא באותן התשובות.  ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקיין למדו דבר זה; ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן, ולהחזירן לדברי חכמים--שתספור שבעת ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו.

טו  [טז] אין האישה עולה מטומאתה ויוצאה מידי ערווה, עד שתטבול במי מקוה כשר; ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה, ובין המים.  ובהלכות מקוות יתבאר המקוה הכשר והפסול, ודרך הטבילה, ומשפטי החציצה.

טז  אבל אם רחצה במרחץ--אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם--הרי היא אחר הרחיצה כמות שהייתה קודם הרחיצה, בכרת:  שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה, או במעיין, או בימים שהם כמעיין, כמו שיתבאר בהלכות מקוות.

יז  כל שבעת ימי נקיים שבזמן הזה--אף על פי שהן ספק--אם טבלה בהן, כאילו לא טבלה.  ואם טבלה בשביעי--אף על פי שאסור לעשות כן לכתחילה, שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה--הואיל וטבלה בזמנה אפילו הייתה זבה ודאית, הרי זו עלתה לה טבילה.

יח  ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו.  ולא יקרב לה, ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה; ולא יאכל עימה, בקערה אחת.  כללו של דבר:  ינהוג עימה בימי ספירה, כמו שינהוג עימה בימי נידה--שעדיין היא בכרת עד שתטבול, כמו שביארנו.

יט  כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו:  גזירה, שמא יבוא לידי עבירה.  ומפני זה לא תאכל עימו, בקערה אחת; ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה.  וכן בשבעת ימי נקיים, לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו.  ומותר לאישה להתקשט בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה.

משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב