משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב

הלכות איסורי ביאה פרק יב

א  ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות--הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן, בם" (דברים ז,ג):  אחד שבעה עממין, ואחד כל האומות באיסור זה.  וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא ניתן בנותינו, לעמי הארץ; ואת בנותיהם, לא ניקח לבנינו" (נחמיה י,לא).  [ב] ולא אסרה תורה, אלא דרך חתנות.

ב  אבל הבא על הגויה דרך זנות--מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן.  ואם ייחדה לו בזנות--חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה; ואם לא ייחדה לו אלא נקרית נקרוא, אינו חייב אלא משום גויה.  וכל חיובין אלו מדבריהן.

ג  במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל.  אבל כוהן הבא על הגויה--לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית; ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין.

ד  כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות--אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר--אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.

ה  ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו.  ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו--אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו--אין הבועל נהרג עליו.  והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעים בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו  לא פגעו בו קנאים, ולא הלקוהו בית דין--הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה, את קודש ה' אשר אהב, ובעל, בת אל נכר.  יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה" (ראה מלאכי ב,יא-יב):  אם ישראל הוא, לא יהיה לו "ער" בחכמים "ועונה" בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות.  הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל, בת אל נכר", ונקרא מחלל קודש.

ז  עוון זה--אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך; אלא יש בו הפסד, שאין בכל העריות כמותו:  שהבן מן הערווה, בנו הוא לכל דבר; ובכלל ישראל ייחשב, ואף על פי שהוא ממזר.  והבן מן הגויה, אינו בנו--שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'.  [ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.

ח  [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.  [י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד--כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה.  ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).

ט  [יא] העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות, וקיבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם--יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו.  לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חברו; והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים.  שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי, והיא מותרת לו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה" (שמות כא,ד).  [יב] ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה, אלא אם כן הייתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.

י  [יג] אל יהי עוון זה קל בעיניך, מפני שאין בו מלקות מן התורה--שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה עבד ואינו מישראל; ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל, ולהיותם עבדים.  והרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש, ולא תהיה קדשה" (ראה דברים כג,יח).

יא  [יד] הבא על השפחה, ואפילו בפרהסיה ובשעת עבירה--אין הקנאין פוגעין בו; וכן אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת מכלל הגויים.

יב  [טו] נתערב ולד ישראלית בוולד שפחה--הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד; וכופין בעל השפחה, ומשחרר את שניהם.  ואם היה הבן הוא אדון של עבד--כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל.  [טז] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ספק שפחות; והבא על אחת מהן, הוולד ספק עבד.  וכן אם נתערב ולד גויה בוולד ישראלית--מטבילים את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת.

יג  [יז] כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה, והעבדים, כשישתחררו--הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר "הקהל, חוקה אחת לכם" (במדבר טו,טו); ומותרין להיכנס בקהל ה' מיד--והוא שיישא הגר או המשוחרר בת ישראל, ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת:  חוץ מארבעה עממין בלבד, והם עמון ומואב ומצריים ואדום--שהאומות האלו, כשיתגייר מהן אדם--הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לעניין ביאה בקהל.

יד  [יח] וכיצד דינן:  עמון ומואב--איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות:  שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי . . ." (דברים כג,ד).  והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר--הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.

טו  [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות--דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט).  [כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה--הוולד שני:  שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאו בלידה.

טז  [כא] גר עמוני שנשא מצרית, הוולד עמוני; וגר מצרי שנשא עמונית, הוולד מצרי:  זה הכלל--הוולד באומות, הולך אחר הזכר; נתגיירו, הולך אחר הפחות.

יז  [כב] מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל; והדבר ידוע, שלא נתגייר מהן אלא הגבעונים.  ויהושוע גזר עליהם שיהיו אסורים לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות; ולא אסר אותם, אלא בזמן שיש מקדש--שנאמר "וחוטבי עצים ושואבי מים--לבית אלוהיי" (יהושוע ט,כג), תלה הרחקתם במקדש.  [כג] והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש.

יח  בא דויד וגזר עליהם שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש; וכן מפורש בעזרא, "ומן הנתינים, שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים" (עזרא ח,כ).  הא למדת, שלא תלה אותם במקדש.  [כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו--לפי שראה עזות ואכזרייות שהייתה בהם, בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם.

יט  [כה] כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם.  ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום.  והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים, הותר הכול--שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב.

כ  לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום--בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות--אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד.

משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב