תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
דניאל - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
א ובשנת שתיים, למלכות נבוכדנאצר, חלם נבוכדנאצר, חלומות; ותתפעם רוחו, ושנתו נהייתה עליו. ב ויאמר המלך לקרוא לחרטומים ולאשפים, ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך, חלומותיו; ויבואו, ויעמדו לפני המלך. ג ויאמר להם המלך, חלום חלמתי; ותיפעם רוחי, לדעת את-החלום. ד וידברו הכשדים למלך, ארמית: מלכא, לעלמין חיי--אמר חלמא לעבדך, ופשרא נחווי. ה עני מלכא ואמר לכשדאי, מילתה מיני אזדא: הן לא תהודעונני, חלמא ופשריה, הדמין תתעבדון, ובתיכון נוולי ייתשמון. ו והן חלמא ופשריה, תהחוון, מתנן ונבזבה ויקר שגיא, תקבלון מן-קודמיי; להן, חלמא ופשריה החווני. ז ענו תניינות, ואמרין: מלכא, חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחווי. ח עני מלכא, ואמר--מן-יציב ידע אנה, די עידנא אנתון זבנין; כל-קוביל די חזיתון, די אזדא מיני מילתא. ט די הן-חלמא לא תהודעונני חדה-היא דתכון, ומילה כדבה ושחיתה הזדמנתון למימר קודמיי, עד די עידנא, ישתני; להן, חלמא אמרו לי, ואנדע, די פשריה תהחוונני. י ענו כשדאי קודם-מלכא, ואמרין--לא-איתיי אנש על-יבשתא, די מילת מלכא יוכל להחוויה: כל-קוביל, די כל-מלך רב ושליט, מילה כדנה לא שאיל, לכל-חרטום ואשף וכשדיי. יא ומילתא די-מלכא שאיל, יקירה, ואוחרן לא איתיי, די יחווינה קודם מלכא; להן אלהין--די מדרהון, עם-בשרא לא איתוהי. יב כל-קוביל דנה--מלכא, בנס וקצף שגיא; ואמר, להובדה, לכול, חכימי בבל. יג ודתא נפקת, וחכימיא מתקטלין; ובעו דניאל וחברוהי, להתקטלה. {פ}
יד באדיין דניאל, התיב עיטא וטעים, לאריוך, רב-טבחיא די מלכא--די נפק לקטלה, לחכימי בבל. טו עני ואמר, לאריוך שליטא די-מלכא, על-מה דתא מהחצפה, מן-קודם מלכא; אדיין מילתא, הודע אריוך לדניאל. טז ודניאל, על ובעה מן-מלכא: די זמן ינתין-ליה, ופשרא להחוויה למלכא. {פ}
יז אדיין דניאל, לביתיה אזל; ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי, מילתא הודע. יח ורחמין, למבעי מן-קודם אלה שמיא, על-רזא, דנה--די לא יהובדון דניאל וחברוהי, עם-שאר חכימי בבל. יט אדיין, לדניאל בחזווא די-ליליא--רזא גלי; אדיין, דניאל, בריך, לאלה שמיא. כ עני דניאל, ואמר--להוי שמיה די-אלהא מברך, מן-עלמא ועד עלמא: די חוכמתא וגבורתא, די ליה-היא. כא והוא מהשני עידניא, וזמניא, מהעדי מלכין, ומהקים מלכין; יהיב חוכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה. כב הוא גלי עמיקתא, ומסתרתא; ידע מה בחשוכא, ונהורא עימיה שרא. כג לך אלה אבהתי, מהודי ומשבח אנה, די חוכמתא וגבורתא, יהבת לי; וכען הודעתני די-בעינא מינך, די-מילת מלכא הודעתנא. כד כל-קוביל דנה, דניאל על על-אריוך, די מני מלכא, להובדה לחכימי בבל; אזל וכן אמר-ליה, לחכימי בבל אל-תהובד--העילני קודם מלכא, ופשרא למלכא אחווי. {ס}
כה אדיין אריוך בהתבהלה, הנעיל לדניאל קודם מלכא; וכן אמר-ליה, די-השכחת גבר מן-בני גלותא די יהוד, די פשרא, למלכא יהודע. כו עני מלכא ואמר לדניאל, די שמיה בלטשאצר: האיתך כהיל, להודעותני חלמא די-חזית--ופשריה. כז עני דניאל קודם מלכא, ואמר: רזא, די-מלכא שאיל--לא חכימין אשפין חרטומין גזרין, יכלין להחוויה למלכא. כח ברם איתיי אלה בשמיא, גלי רזין, והודע למלכא נבוכדנאצר, מה די להוי באחרית יומיא; חלמך וחזווי רישך על-משכבך, דנה הוא. {פ}
כט אנת מלכא, רעיונך על-משכבך סליקו, מה די להוי, אחרי דנה; וגלי רזיא הודעך, מה-די להוי. ל ואנה, לא בחוכמה די-איתיי בי מן-כל-חייא, רזא דנה, גלי לי; להן, על-דברת די פשרא למלכא יהודעון, ורעיוני לבבך, תנדע. לא אנת מלכא, חזי הוויתה ואלו צלים חד שגיא--צלמא דיכין רב וזיוויה יתיר, קאים לקובלך; וריוויה, דחיל. לב הוא צלמא, רישיה די-דהב טב, חדוהי ודרעוהי, די כסף; מעוהי וירכתיה, די נחש. לג שקוהי, די פרזל; רגלוהי--מינהן די פרזל, ומינהן די חסף. לד חזי הוויתה, עד די התגזרת אבן די-לא בידיין, ומחת לצלמא על-רגלוהי, די פרזלא וחספא; והדקת, הימון. לה באדיין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא, והוו כעור מן-אידרי-קיט, ונשא הימון רוחא, וכל-אתר לא-השתכח להון; ואבנא די-מחת לצלמא, הות לטור רב--ומלאת כל-ארעא. לו דנה חלמא, ופשריה נימר קודם-מלכא. לז אנת מלכא, מלך מלכיא: די אלה שמיא, מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב-לך. לח ובכל-די דיירין בני-אנשא חיוות ברא ועוף-שמיא, יהב בידך, והשלטך, בכולהון; אנת-הוא, רישא די דהבא. לט ובתרך, תקום מלכו אוחרי--ארע מינך; ומלכו תליתאה אוחרי די נחשא, די תשלט בכל-ארעא. מ ומלכו, רביעאה, תהוי תקיפה, כפרזלא; כל-קוביל, די פרזלא מהדיק וחשיל כולא, וכפרזלא די-מרעע כל-אילין, תדיק ותירוע. מא ודי-חזייתה רגליא ואצבעתא, מינהן חסף די-פחר ומינהן פרזל--מלכו פליגה תהוי, ומן-נצבתא די-פרזלא להוי-בה; כל-קוביל די חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא. מב ואצבעת רגליא, מינהן פרזל ומינהן חסף--מן-קצת מלכותא תהוי תקיפה, ומינה תהוי תבירה. מג ודי חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא--מתערבין להוון בזרע אנשא, ולא-להוון דבקין דנה עם-דנה; הא-כדי פרזלא, לא מתערב עם-חספא. מד וביומיהון די מלכיא אינון, יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, ומלכותא, לעם אוחרן לא תשתביק; תדיק ותסיף כל-אילין מלכוותא, והיא תקום לעלמיא. מה כל-קוביל די-חזייתה די מטורא אתגזרת אבן די-לא בידיין, והדיקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא--אלה רב הודע למלכא, מה די להוי אחרי דנה; ויציב חלמא, ומהימן פשריה. {פ}
מו באדיין מלכא נבוכדנאצר, נפל על-אנפוהי, ולדניאל, סגיד; ומנחה, וניחוחין, אמר, לנסכה ליה. מז עני מלכא לדניאל ואמר, מן-קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין--וגלי רזין: די יכילתה, למגלי רזא דנה. מח אדיין מלכא לדניאל רבי, ומתנן רברבן שגיאן יהב-ליה, והשלטיה, על כל-מדינת בבל; ורב-סגנין--על, כל-חכימי בבל. מט ודניאל, בעא מן-מלכא, ומני על עבידתא די מדינת בבל, לשדרך מישך ועביד נגו; ודניאל, בתרע מלכא. {פ}
תנ"ך מנוקד
תנ"ך -
דניאל - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב