תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דניאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

דניאל פרק ב

א ובשנת שתיים, למלכות נבוכדנאצר, חלם נבוכדנאצר, חלומות; ותתפעם רוחו, ושנתו נהייתה עליו.  ב ויאמר המלך לקרוא לחרטומים ולאשפים, ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך, חלומותיו; ויבואו, ויעמדו לפני המלך.  ג ויאמר להם המלך, חלום חלמתי; ותיפעם רוחי, לדעת את־החלום.  ד וידברו הכשדים למלך, ארמית:  מלכא, לעלמין חיי--אמר חלמא לעבדך, ופשרא נחווי.  ה עני מלכא ואמר לכשדאי, מילתה מיני אזדא:  הן לא תהודעונני, חלמא ופשריה, הדמין תתעבדון, ובתיכון נוולי ייתשמון.  ו והן חלמא ופשריה, תהחוון, מתנן ונבזבה ויקר שגיא, תקבלון מן־קודמיי; להן, חלמא ופשריה החווני.  ז ענו תניינות, ואמרין:  מלכא, חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחווי.  ח עני מלכא, ואמר--מן־יציב ידע אנה, די עידנא אנתון זבנין; כל־קוביל די חזיתון, די אזדא מיני מילתא.  ט די הן־חלמא לא תהודעונני חדה־היא דתכון, ומילה כדבה ושחיתה הזדמנתון למימר קודמיי, עד די עידנא, ישתני; להן, חלמא אמרו לי, ואנדע, די פשריה תהחוונני.  י ענו כשדאי קודם־מלכא, ואמרין--לא־איתיי אנש על־יבשתא, די מילת מלכא יוכל להחוויה:  כל־קוביל, די כל־מלך רב ושליט, מילה כדנה לא שאיל, לכל־חרטום ואשף וכשדיי.  יא ומילתא די־מלכא שאיל, יקירה, ואוחרן לא איתיי, די יחווינה קודם מלכא; להן אלהין--די מדרהון, עם־בשרא לא איתוהי.  יב כל־קוביל דנה--מלכא, בנס וקצף שגיא; ואמר, להובדה, לכול, חכימי בבל.  יג ודתא נפקת, וחכימיא מתקטלין; ובעו דניאל וחברוהי, להתקטלה.  {פ}

יד באדיין דניאל, התיב עיטא וטעים, לאריוך, רב־טבחיא די מלכא--די נפק לקטלה, לחכימי בבל.  טו עני ואמר, לאריוך שליטא די־מלכא, על־מה דתא מהחצפה, מן־קודם מלכא; אדיין מילתא, הודע אריוך לדניאל.  טז ודניאל, על ובעה מן־מלכא:  די זמן ינתין־ליה, ופשרא להחוויה למלכא.  {פ}

יז אדיין דניאל, לביתיה אזל; ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי, מילתא הודע.  יח ורחמין, למבעי מן־קודם אלה שמיא, על־רזא, דנה--די לא יהובדון דניאל וחברוהי, עם־שאר חכימי בבל.  יט אדיין, לדניאל בחזווא די־ליליא--רזא גלי; אדיין, דניאל, בריך, לאלה שמיא.  כ עני דניאל, ואמר--להוי שמיה די־אלהא מברך, מן־עלמא ועד עלמא:  די חוכמתא וגבורתא, די ליה־היא.  כא והוא מהשני עידניא, וזמניא, מהעדי מלכין, ומהקים מלכין; יהיב חוכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה.  כב הוא גלי עמיקתא, ומסתרתא; ידע מה בחשוכא, ונהורא עימיה שרא.  כג לך אלה אבהתי, מהודי ומשבח אנה, די חוכמתא וגבורתא, יהבת לי; וכען הודעתני די־בעינא מינך, די־מילת מלכא הודעתנא.  כד כל־קוביל דנה, דניאל על על־אריוך, די מני מלכא, להובדה לחכימי בבל; אזל וכן אמר־ליה, לחכימי בבל אל־תהובד--העילני קודם מלכא, ופשרא למלכא אחווי.  {ס}

כה אדיין אריוך בהתבהלה, הנעיל לדניאל קודם מלכא; וכן אמר־ליה, די־השכחת גבר מן־בני גלותא די יהוד, די פשרא, למלכא יהודע.  כו עני מלכא ואמר לדניאל, די שמיה בלטשאצר:  האיתך כהיל, להודעותני חלמא די־חזית--ופשריה.  כז עני דניאל קודם מלכא, ואמר:  רזא, די־מלכא שאיל--לא חכימין אשפין חרטומין גזרין, יכלין להחוויה למלכא.  כח ברם איתיי אלה בשמיא, גלי רזין, והודע למלכא נבוכדנאצר, מה די להוי באחרית יומיא; חלמך וחזווי רישך על־משכבך, דנה הוא.  {פ}

כט אנת מלכא, רעיונך על־משכבך סליקו, מה די להוי, אחרי דנה; וגלי רזיא הודעך, מה־די להוי.  ל ואנה, לא בחוכמה די־איתיי בי מן־כל־חייא, רזא דנה, גלי לי; להן, על־דברת די פשרא למלכא יהודעון, ורעיוני לבבך, תנדע.  לא אנת מלכא, חזי הוויתה ואלו צלים חד שגיא--צלמא דיכין רב וזיוויה יתיר, קאים לקובלך; וריוויה, דחיל.  לב הוא צלמא, רישיה די־דהב טב, חדוהי ודרעוהי, די כסף; מעוהי וירכתיה, די נחש.  לג שקוהי, די פרזל; רגלוהי--מינהן די פרזל, ומינהן די חסף.  לד חזי הוויתה, עד די התגזרת אבן די־לא בידיין, ומחת לצלמא על־רגלוהי, די פרזלא וחספא; והדקת, הימון.  לה באדיין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא, והוו כעור מן־אידרי־קיט, ונשא הימון רוחא, וכל־אתר לא־השתכח להון; ואבנא די־מחת לצלמא, הות לטור רב--ומלאת כל־ארעא.  לו דנה חלמא, ופשריה נימר קודם־מלכא.  לז אנת מלכא, מלך מלכיא:  די אלה שמיא, מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב־לך.  לח ובכל־די דיירין בני־אנשא חיוות ברא ועוף־שמיא, יהב בידך, והשלטך, בכולהון; אנת־הוא, רישא די דהבא.  לט ובתרך, תקום מלכו אוחרי--ארע מינך; ומלכו תליתאה אוחרי די נחשא, די תשלט בכל־ארעא.  מ ומלכו, רביעאה, תהוי תקיפה, כפרזלא; כל־קוביל, די פרזלא מהדיק וחשיל כולא, וכפרזלא די־מרעע כל־אילין, תדיק ותירוע.  מא ודי־חזייתה רגליא ואצבעתא, מינהן חסף די־פחר ומינהן פרזל--מלכו פליגה תהוי, ומן־נצבתא די־פרזלא להוי־בה; כל־קוביל די חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא.  מב ואצבעת רגליא, מינהן פרזל ומינהן חסף--מן־קצת מלכותא תהוי תקיפה, ומינה תהוי תבירה.  מג ודי חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא--מתערבין להוון בזרע אנשא, ולא־להוון דבקין דנה עם־דנה; הא־כדי פרזלא, לא מתערב עם־חספא.  מד וביומיהון די מלכיא אינון, יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, ומלכותא, לעם אוחרן לא תשתביק; תדיק ותסיף כל־אילין מלכוותא, והיא תקום לעלמיא.  מה כל־קוביל די־חזייתה די מטורא אתגזרת אבן די־לא בידיין, והדיקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא--אלה רב הודע למלכא, מה די להוי אחרי דנה; ויציב חלמא, ומהימן פשריה.  {פ}

מו באדיין מלכא נבוכדנאצר, נפל על־אנפוהי, ולדניאל, סגיד; ומנחה, וניחוחין, אמר, לנסכה ליה.  מז עני מלכא לדניאל ואמר, מן־קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין--וגלי רזין:  די יכילתה, למגלי רזא דנה.  מח אדיין מלכא לדניאל רבי, ומתנן רברבן שגיאן יהב־ליה, והשלטיה, על כל־מדינת בבל; ורב־סגנין--על, כל־חכימי בבל.  מט ודניאל, בעא מן־מלכא, ומני על עבידתא די מדינת בבל, לשדרך מישך ועביד נגו; ודניאל, בתרע מלכא.  {פ}

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - דניאל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב