תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

קוהלת פרק ט

א כי את־כל־זה נתתי אל־ליבי, ולבור את־כל־זה, אשר הצדיקים והחכמים ועבדיהם, ביד האלוהים; גם־אהבה גם־שנאה, אין יודע האדם--הכול, לפניהם.  ב הכול כאשר לכול, מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא, ולזובח, ולאשר איננו זובח:  כטוב, כחוטא--הנשבע, כאשר שבועה ירא.  ג זה רע, בכול אשר־נעשה תחת השמש--כי־מקרה אחד, לכול; וגם לב בני־האדם מלא־רע והוללות בלבבם, בחייהם, ואחריו, אל־המתים.  ד כי־מי אשר יחובר, אל כל־החיים יש ביטחון:  כי־לכלב חי הוא טוב, מן־האריה המת.  ה כי החיים יודעים, שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין־עוד להם שכר--כי נשכח, זכרם.  ו גם אהבתם גם־שנאתם גם־קנאתם, כבר אבדה; וחלק אין־להם עוד לעולם, בכול אשר־נעשה תחת השמש.  ז לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב־טוב יינך:  כי כבר, רצה האלוהים את־מעשיך.  ח בכל־עת, יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על־ראשך אל־יחסר.  ט ראה חיים עם־אישה אשר־אהבת, כל־ימי חיי הבלך, אשר נתן־לך תחת השמש, כול ימי הבלך:  כי הוא חלקך, בחיים, ובעמלך, אשר־אתה עמל תחת השמש.  י כול אשר תמצא ידך, לעשות בכוחך--עשה:  כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול, אשר אתה הולך שמה.  {ס}

יא שבתי וראה תחת־השמש, כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים, חן:  כי־עת ופגע, יקרה את־כולם.  יב כי גם לא־יידע האדם את־עיתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכציפורים, האחוזות בפח; כהם, יוקשים בני האדם, לעת רעה, כשתיפול עליהם פתאום.  יג גם־זו ראיתי חכמה, תחת השמש; וגדולה היא, אליי.  יד עיר קטנה, ואנשים בה מעט; ובא־אליה מלך גדול, וסבב אותה, ובנה עליה, מצודים גדולים.  טו ומצא בה, איש מסכן חכם, ומילט־הוא את־העיר, בחכמתו; ואדם לא זכר, את־האיש המסכן ההוא.  טז ואמרתי אני, טובה חכמה מגבורה; וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים.  יז דברי חכמים, בנחת נשמעים--מזעקת מושל, בכסילים.  יח טובה חכמה, מכלי קרב; וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה.

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב