תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

קוהלת פרק ג

א לכול, זמן; ועת לכל־חפץ, תחת השמיים.  {פ}

ב        עת ללדת,        ועת למות;
          עת לטעת,        ועת לעקור נטוע.
ג        עת להרוג        ועת לרפוא,
          עת לפרוץ        ועת לבנות.
ד        עת לבכות          ועת לשחוק,
          עת ספוד         ועת רקוד.
ה        עת להשליך אבנים,        ועת כנוס אבנים;
          עת לחבוק,         ועת לרחוק מחבק.
ו        עת לבקש         ועת לאבד,
          עת לשמור        ועת להשליך.
ז        עת לקרוע        ועת לתפור,
          עת לחשות        ועת לדבר.
ח        עת לאהוב         ועת לשנוא,
          עת מלחמה        ועת שלום.  {פ}

ט         מה־יתרון, העושה, באשר, הוא עמל.  י ראיתי את־העניין, אשר נתן אלוהים לבני האדם--לענות בו.  יא את־הכול עשה, יפה בעיתו; גם את־העולם, נתן בליבם--מבלי אשר לא־ימצא האדם את־המעשה אשר־עשה האלוהים, מראש ועד־סוף.  יב ידעתי, כי אין טוב בם--כי אם־לשמוח, ולעשות טוב בחייו.  יג וגם כל־האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל־עמלו--מתת אלוהים, היא.  יד ידעתי, כי כל־אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם--עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע; והאלוהים עשה, שייראו מלפניו.  טו מה־שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלוהים, יבקש את־נרדף.  טז ועוד ראיתי, תחת השמש:  מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע.  יז אמרתי אני, בליבי--את־הצדיק ואת־הרשע, ישפוט האלוהים:  כי־עת לכל־חפץ, ועל כל־המעשה שם.  יח אמרתי אני, בליבי--על־דברת בני האדם, לברם האלוהים; ולראות, שהם־בהמה המה להם.  יט כי מקרה בני־האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם--כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכול; ומותר האדם מן־הבהמה אין, כי הכול הבל.  כ הכול הולך, אל־מקום אחד; הכול היה מן־העפר, והכול שב אל־העפר.  כא מי יודע, רוח בני האדם--העולה היא, למעלה; ורוח, הבהמה--היורדת היא, למטה לארץ.  כב וראיתי, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו--כי־הוא, חלקו:  כי מי יביאנו לראות, במה שיהיה אחריו.

תנ"ך מנוקד
 
תנ"ך - קוהלת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב