משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות תרומות פרק יב

א  אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל, כשאר הקודשים; ולא יביא אותה לידי טומאה, ולא יפסיד אותה, אלא אוכל הטהורה, ומדליק הטמאה.  ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ, בטמאות של תורה, אף על פי שאינה טמאה, אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם--מפני שעיקר חיובה מדבריהם; לפיכך נידה קוצה לה חלה בחוצה לארץ--שאינה מוזהרת אלא לאוכלה, לא ליגע בה כמו שביארנו.

ב  תרומה שנטמאת בספק--לא אוכלים, ולא שורפין; אלא תהיה מונחת עד שתיטמא טומאה ודאית, ותישרף.  ויש שם ספקות ששורפין עליהן את התרומה, כמו שיתבאר בעניין טומאה וטהרה.

ג  חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה--הרי זה לא יחדש בה דבר, לא יזיזנה ממקומה, ולא יגלנה; אלא יניחנה עד שתיטמא ודאי, ותישרף.  ואין חוששין שמא תיאכל.

ד  חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה--אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, יציל בידיו בלא נטילת ידיים, ואף על פי שהוא מטמאה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.

ה  במה דברים אמורים, בחבית של יין--והוא שיהיה בגת התחתונה פחות ממאה, שהרי יידמע הכול וייפסד.  אבל אם היה בתחתונה מאה בזו החבית, שהרי היא עולה באחד ומאה, או שהייתה חבית של שמן--תרד ותיטמא, ואל יטמאנה בידיו:  שהרי כולו ראוי להדלקה, ואין שם הפסד מרובה.

ו  וכן חבית שמן שנשפכה--אם יכול להציל רביעית בטהרה, יציל.  ואם לאו, יציל בטומאה:  שכיון שנשברה החבית--אינו מוזהר שלא להציל בטומאה, מפני שהוא בהול.

ז  [ו] היה עובר ממקום למקום, וכיכרות של תרומה בידו, אמר לו הנוכרי, תן לי אחת מהן, ואם לאו הריני נוגע בכולן, ומטמאן--יניח לפניו אחת על הסלע, ואל ייתננה לתוך ידו:  כדי שלא יטמא התרומה בידיים.

ח  [ז] התלתן והכרשינין של תרומה--הואיל ואינו מאכל אדם, הרי זה מותר לעשות כל מעשיהן בטומאה.  ואינו נזהר, אלא בעת שרייתן במים--שאם שרה אותה בטומאה, הרי טימא אותה בידיים; אבל אחר השרייה, אין נזהר, לא בעת ששף הכרשינין, ולא בעת שמאכילן לבהמה.  לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין, לכוהן עם הארץ.

ט  [ח] אין מפקידין תרומה אצל כוהן עם הארץ, מפני שליבו גס בה.  אבל מפקידין אותה אצל ישראל עם הארץ, בכלי חרס המוקף צמיד פתיל:  ובלבד, שלא יהיו פירות מוכשרין--גזירה, שלא תסיטם אשתו נידה.

י  [ט] אין עושין לעם הארץ תרומת זיתיו בטהרה; אבל עושין לו זיתי חולין בטהרה, משום כדי חייו של בדד.  וכיצד עושה:  נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים; וכשיבוא עם הארץ ליטול החולין והתרומה, אומרין לו, היזהר שמא תיגע בתרומה, שלא תחזור לטבלה.

יא  [י] ישראל שעושה פירותיו בטומאה, אין בוצרין עימו; ואין צריך לומר שאין דורכין עימו, מפני התרומה שתיעשה בטומאה.  אבל מוליכין עימו חבייות לגת, ומביאין מן הגת.

יב  [יא] זיתים וענבים שנטמאו, סוחטן ועושה אותן תרומה.  ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה, וסחטן פחות פחות מכביצה--הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתייה לכוהנים; ואפילו לנסכים הוא ראוי:  שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל.  ולא אמרו פחות מכביצה, אלא גזירה--שמא יעשה יותר מכביצה, ונמצא המשקה מיטמא בכביצה.  ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה--דורכן בגת ובבית הבד, והמשקה תרומה טהורה:  שאין שלישי עושה רביעי בתרומה, כמו שיתבאר בעניין טהרות.

יג  [יב] פת תרומה שנטמאת, משליכה לבין העצים עד שישרפום; וכן שמן שנטמא, נותנו בכלי מאוס עד שידליקנו:  כדי שלא יהיה תקלה לאחרים, ויאכלוהו.  וחיטים שנטמאו--שולקן ומניחן בכלי מאוס, כדי שלא יהיו ראויין לאכילה; ואחר כך יסיק בהן תנור וכיריים.  ומשקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו, כגון היין--קוברין אותן.

יד  [יג] יין תרומה שנתגלה--הואיל ואסור בשתייה, יישפך.  וכן תאנים וענבים וקישואים ודלועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות--הרי אלו אסורין באכילה, מפני סכנת נפשות; מה יעשה בהן, ישליך לים או ייקברו.  [יד] עיסה שנילושה במים מגולים--אף על פי שהיא תרומה, הרי זו תישרף.

טו  אסור לכוהן ליטול תרומה, או שאר מתנות שלו--עד שיפרישו אותם הבעלים:  שנאמר "ראשיתם אשר ייתנו לה', לך נתתים" (במדבר יח,יב), ונאמר "אשר ירימו בני ישראל לה'--נתתי לך" (במדבר יח,יט)--עד שירימו הם, ואחר כך יזכה בהם.  ולא ייטול אותן אחר שהורמו, אלא מדעת בעלים--שהרי הם של בעלים ליתנן לכל כוהן שירצו, שנאמר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י).  ואם לקחן שלא מדעת בעלים, זכה בהן--שאין לבעלים בהן אלא טובת הניה, וטובת הניה אינה ממון.

טז  כוהן שנתנו לו תרומה, ומצא בה דברים אחרים--הרי אלו אסורים משום גזל, שמא אחרים הניחום שם עד שייטלום.

יז  אין ישראל חייבין להיטפל בתרומה, ולהביא אותה מן הגורן לעיר, ומן המדבר ליישוב--אלא כוהנים יוצאין לגרנות, וישראל נותנים להם חלקן שם; ואם לא יצאו, הרי זה מפרישה ומניחה בגורן.  ואם הייתה חיה ובהמה אוכלתה שם, ואינה משתמרת שם מהם--התקינו חכמים שייטפל בה, ויביאנה לעיר וייטול שכר הבאתה מכוהן:  שאם הפרישה והניחה לבהמה ולחיה, הרי זה חילול השם.

יח  אסור לכוהנים וללויים לסייע בבית הגורנות, כדי ליטול מתנותיהן.  וכל המסייע--חילל קודש השם, ועליהם נאמר "שיחתם ברית הלוי" (מלאכי ב,ח).  ואסור לישראל להניחן שיסייעו, אלא נותן להם חלקן בכבוד.  [יט] נתן תרומה לכוהן על מנת להחזירה, יצא ידי נתינה; ואסור לעשות כן, מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות.

יט  וכן אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור; אלא נוטלין בכבוד:  שעל שולחן המקום הם אוכלים, ועל שולחנו הם שותים; ומתנות אלו לה' הם, והוא ברוך הוא זיכה להן--שנאמר "ואני הנה נתתי לך, את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח).

כ  לא ייתן אדם תרומה לשומר גיתו, ולא בכור לשומר עדרו, ולא מתנות לרועה בהמתו; ואם נתן--חילל, אלא אם כן נתן להם שכר שמירתן תחילה.  ורשאי ישראל לומר לישראל אחר, הא לך סלע זו, ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכוהן בן בתי, או בן אחותי, וכל כיוצא בזה.

כא  במה דברים אמורים, בשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לאחד משני כוהנים אלו, או משני לויים אלו בחינם, ואמר לו חברו, הא לך ותן לזה; אבל בעלים שאמרו לכוהן או ללוי, הא לך חלק זה בטובת הניה--הרי זה אסור.  וכן אסור לעשות סחורה בתרומות, אף על פי שהוא לוקח מכוהן ומוכר לכוהן.

כב  עשרה--אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות, אף על פי שהן אוכלין אותה או מאכילין אותה; ואלו הן:  החירש, והשוטה, והקטן שיש בו דעת לפרוש חיקו--מפני שאין באלו דעת; והטומטום, והאנדרוגינוס--מפני שהן בריה בפני עצמה; והעבד--שמא יראו אותו העוברים בשדה, ויעידו עליו שהוא כוהן; והערל, והטמא--מפני שהן מאוסין; והאישה--שמא תתגרש, ומפני הייחוד; והנושא אישה שאינה הוגנת לו--קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות, עד שיגרשנה.  וכולן--משלחין להן לבתיהן, וחולקין להן בשאר קודשי הגבול ומשלחין להן לבתיהן:  חוץ מן הנושא אישה שאינה הוגנת, והטמא, והערל--שאין משלחין להן כלל.

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו