משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות תרומות פרק טו

א  חבית סתומה, מדמעת בכל שהוא.  כיצד:  חבית סתומה של תרומה שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות, נדמע הכול; נפתחו החבייות, תעלה באחד ומאה.

ב  נתערבה חבית סתומה במאה חבייות, ונפלה אחת מהן לים הגדול--הותרו כולן, ואומרין של תרומה היא שנפלה.  מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה, ונפלה אחת מהן לים הגדול--אלא צריך להפריש אחת:  לפי שהחבית, נפילתה ניכרת; ותאנה וכיוצא בה, אין נפילתה ניכרת.

ג  חבית סתומה שנתערבה במאה חבייות, ונפתחה אחת מהן--נוטל ממנה אחד ממאה, ושותה אותה החבית.  אבל שאר החבייות אסורות, עד שיתפתחו; וכל אחת ואחת שתיפתח מהן, נוטל ממנה כדי דימועה ושותה השאר.

ד  נתערבה חבית במאה וחמישים חבייות, ונתפתחו מהם חבייות--נוטל מהם כדי דימוען, חבית אחת; ושותה המאה.  ושאר החמישים אסורות, ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב--אפילו היו כמה אלפים חבייות, כולן מדומע.  וכל מה שייפתח--נוטל ממנו אחד ממאה, ושותה השיירים; והשאר מדומע.

ה  [ד] כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא; לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה, ונתנו לתוך העיסה והחמיצה--כל העיסה מדומעת, ואסורה לזרים.  [ה] ביצה שניתבלה בתבלין של תרומה--אפילו חלמון שלה אסור, מפני שהוא בולע.  [ו] שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה, והגביהו, ואחר כך נתחמצה--הרי זו מותרת.

ו  [ז] כבר ביארנו שאם נתערבה תרומה מין בשאינו מינו, בנותן טעם; לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל--אם היה הבצל תרומה, והתבשיל חולין, ויש בו טעם הבצל--הרי התבשיל אסור לזרים; ואם היה התבשיל תרומה, והבצל חולין, ונמצא טעם התבשיל בבצל--הרי הבצל אסור לזרים.

ז  [ח] עדשים שנתבשלו, ואחר כך השליך לתוכן בצל יבש--אם היה שלם, הרי זה מותר; ואם היה מחותך, בנותן טעם.  ואם בישל הבצל עם העדשים, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם.  ושאר כל התבשיל--בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל בין שבישלו עם התבשיל, בין שלם בין מחותך--משערין אותו בנותן טעם.

ח  ומפני מה בצל אחד שלם לתוך עדשים שנתבשלו, אין משערין אותו:  מפני שאינו שואב מהן--שהרי הוא שלם, ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו.  ואם היו בצלים רבים, הרי הן כמחותך; וכן אם ניטלה פוטמתו או קליפתו החיצונה, או שהיה לח--הרי הוא כמחותך.  והקפלוט--בין לח בין יבש, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם.

ט  הכובש ירק של חולין, עם ירק של תרומה--הרי זה מותר לזרים, חוץ ממיני בצלים וחציר ושומים:  שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה, או בצלים חולין עם בצלים של תרומה--הרי אלו אסורין.  כבש ירק של תרומה, עם בצל של חולין--הרי הבצל מותר לזרים.

י  זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה--אם היו אלו ואלו פצועין, או שהיו של חולין פצועין ושל תרומה שלמין, או שכבשן במי תרומה--הרי אלו אסורין; אבל אם היו שניהן שלמין, או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלמין--הרי אלו מותרין:  לפי שהפצועין שואבות מן השלמין.

יא  מי כבשים ומי שלקות של תרומה, הרי הן אסורין לזרים.  [יב] השבת--עד שלא נתנה טעם בקדירה, יש בה משום תרומה; ומשנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה.

יב  [יג] הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין תרומה--אם הייתה הפת חיטים, הרי זו מותרת; ופת של שעורים אסורה, מפני שהשעורים שואבות.

יג  [יד] תנור שהסיקו בכמון של תרומה, ואפה בו את הפת--הפת מותרת:  שאין בה טעם הכמון, אלא ריחו; והריח אינו אוסר.

יד  [טו] שעורין של תרומה שנפלו לבור של מים--אף על פי שהבאישו מימיו--הרי הן מותרין, שאין נותן טעם שפגם אוסר.  [טז] תלתן של תרומה, הוא ועצו שנפל לתוך בור של יין--אם יש בזרע התלתן כדי ליתן לבדו טעם ביין, הרי היין אסור לזרים.

טו  [יז] שני כוסות של יין, אחד תרומה ואחד חולין--מזג כל אחד מהן במים, ואחר כך עירבן--רואין את יין החולין כאילו אינו, וכאילו יין התרומה נתערב במים, שהרי אינו מינו:  אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה, הרי הכול מותר לזרים; ואם לאו--אסור, שכבר ביארנו שאין המים מעלה את היין.

טז  [יח] יין של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות; וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות.  נפל השמן על גבי יין--יקפה אותו, והיין מותר לזרים.  נפל על גבי הציר, יקפה אותו; וייטול קליפה מעל הציר, כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן.

יז  [יט] קדירה שבישל בה תרומה, לא יבשל בה חולין; ואם בישל, בנותן טעם:  ואם שטף הקדירה במים או ביין, הרי זה מותר לבשל בה.  בישל במקצת הכלי--אין צריך לשטוף את כולו, אלא שוטף מקום הבישול בלבד.

יח  [כ] תרומה גדולה, ותרומת מעשר, והחלה, והביכורים--כולן נקראו תרומה:  בתרומת מעשר הוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה'" (במדבר יח,כו), ואומר "כתרומת גורן" (במדבר טו,כ); ובחלה נאמר "חלה, תרימו תרומה" (שם), ונאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז).  ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פירטו בפסוק זה, חוץ מן הביכורים; ובהן נאמר "ותרומת ידך", הא למדת שהן קרואין תרומה.

יט  [כא] לפיכך דין ארבעתן לעניין אכילה ודימוע, אחד הוא--כולן עולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה; ואם נטמאו, יישרפו.  ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים--כתרומת מעשר של ודאי, אלא שאין לוקין על אכילתה.

כ  [כב] כל האוכל תרומה, מברך ברכת אותו מאכל; ואחר כך מברך, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לאכול תרומה.  וכך קיבלנו וראינום מברכים, אפילו בחלת חוצה לארץ--שגם אכילת קודשי הגבול כעבודה, שנאמר "עבודת מתנה, אתן את כהונתכם" (במדבר יח,ז).

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו