משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות תרומות פרק יא

א  התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה--שהסיכה כשתייה, שנאמר "כמים בקרבו; וכשמן, בעצמותיו" (תהילים קט,יח); והשתייה בכלל אכילה:  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך.  ולא יסוך יין וחומץ.  אבל סך הוא את השמן הטהור; ומדליק את הטמא, וזה הוא הנקרא שמן שריפה בכל מקום.

ב  תמרים של תרומה, מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה; ואסור לעשות מהם שיכר.  וכן אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ; וכן שאר כל הפירות--אין משנין אותן מברייתן בתרומה, חוץ מזיתים וענבים בלבד.

ג  עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו.  וזר שאכל דבש תמרים, ויין תפוחים, וכיוצא בהן בשגגה--אינו חייב לשלם; ואם אכל במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ד  [ג] אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן; אבל נותנין את היין למורייס.  ואין מפטמין את השמן, מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה; אבל מערבין יין ושמן ודבש ופלפלין וכיוצא באלו, לאוכלן.  [ד] אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו.

ה  אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, מפני שמפסיד החומץ.  אין מערבין תבואה בקטנית; וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין.  ומשחרבה יהודה, התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית; אבל לא תבואה בקטנית.

ו  [ה] כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכוהן בתרומה--מרקד לאכול, ומשליך את המורסן.  הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפייות הרבה, עד שמוציא קב או קביים מן הסאה--לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה; אלא יניחו במקום מוצנע.

ז  [ו] שמן של תרומה, אין חוסמין בו תנור וכיריים.  ואין סכין בו מנעל וסנדל; ולא יסוך רגלו, והיא בתוך מנעל וסנדל, אבל סך את רגלו, ולובש המנעל או הסנדל.  וסך כל גופו, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה.  ואף על פי שהן ניסוכין, אינו חושש; אבל לא ייתן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, מפני שהוא מאבדו.

ח  [ז] כל האוכל תרומה, אפילו פירות--צריך נטילת ידיים אף על פי שהיו ידיו טהורות, כמו שיתבאר במקומו.  ואינה נאכלת עם הזר על השולחן--גזירה, שמא יאכל ממנה.  ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השולחן, ואינה צריכה נטילת ידיים--כחולין.  ואין סכין שמן תרומה בידיים מסואבות; נפל על גבי בשרו, מפשפשו בידיים מסואבות.  אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.

ט  [ח] סך הוא הכוהן עצמו בשמן, ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו; ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ--מותר הזר למשותו במרחץ, אף על פי שהוא ניסוך ממנו.  [ט] כוהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה, אין הישראלית מותרת לחוף אחריה; אבל מעגגה שיערה בשיערה.  ומפני מה הותרו הכוהנים לחוף שיערן בתלתן של תרומה, מפני שאינו ראוי למאכל אדם.

י  עוקצי תאנים וגרוגרות, ועוקצי הכליסים והחרובין, ומעי אבטיח, וקליפי אבטיח, וקליפי אתרוג, וקליפי מלפפון--אף על פי שאין בהן אוכל, וקנובת ירק שמשליכין בעלי בתים--הרי אלו אסורים לזרים; אבל קנובת ירק שמקנבים הגננין, מותרת לזרים.

יא  קליפי פולין ושומשמין--אם יש בהן אוכל, אסורין; אין בהן אוכל, מותרין.  [יא] גרעיני אתרוג, מותרים; גרעיני זיתים ותמרים וחרובין--אף על פי שלא כנסן הכוהן, הרי אלו אסורין לזרים.  ושאר הגרעינין--בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן, אסורות לזר; ואם השליכן, מותרות.

יב  הסובין של חיטין חדשות--אסור, מפני שהוא ראוי למאכל אדם; ושל חיטין ישנות, מותר.  ועד מתיי נקראו חדשות, כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.  [יג] הניצולות והרקבנייות של תרומה, אסורות; ואם העלו אבק, מותרות.

יג  שמרים של תרומה שנתן עליהם מים--הראשון והשני, אסור לזרים; והשלישי, מותר.  ואם לא נתן מים, אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד--אף השלישי אסור לזרים.

יד  מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, ואחר כך ייתן לתוכה חולין; אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין.  וכן חבית של שמן שנשפכה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח, אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין.

טו  המערה כד של שמן תרומה--הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד, ויתחיל השמן לנטף מעט מעט, וכיון שנטפו שלוש טיפים זו אחר זו, דייו:  ומותר ליתן לתוך הכד שמן חולין.  הרי שלא נתן, אלא הניח הכד עד שמיצת אותה--התמצית תרומה.

טז  ממלא הכוהן נר שמן שריפה, ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה, ולהיכנס לחדר--לעשות צורכי הכוהן, אבל לא צורכי ישראל; ואם היה שותף עימו, מותר.  [יז] ישראל שהיה אורח אצל כוהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכוהן והלך לו--אינו חייב לכבות את הנר, עד שיתכבה מאליו.  וטובל הישראלי פתילה בנר הכוהן, ומדליקה לילך בה.

יז  [יח] בקרו של כוהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל, וכלייו של כוהן שהיה נארג אצל כלייו של ישראל--הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה, שלא ברשות הכוהן.  וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, שלא ברשות כוהן.  ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה--מדליק שמן שריפה, שלא ברשות כוהן.

יח  מדליקין שמן שריפה על גבי החולין, ברשות כוהן.  [יט] בת ישראל שנישאת לכוהן, והיא למודה לבוא אצל אביה--מדליק ברשותה.

יט  מותר לכוהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל, או בבית המשתה שיש שם ערבוב; ואין חוששין שמא יסתפקו ממנו--בבית המשתה, מפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האבל, מפני שאין להם פנאי מפני האבל.

כ  הזורע את התרומה--בשוגג יופך, ובמזיד יקיים; ואם הביאה שליש--בין במזיד בין בשוגג, יקיים.  ואם היה פשתן--אפילו הביא שליש, ואפילו במזיד--יופך:  קנס קנסו בו, שלא יזרע ויתכוון ליהנות בעציו.

כא  גידולי תרומה--הרי הן כחולין לכל דבר, אלא שאסורים לזרים:  גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה, משום תרומה טמאה שביד הכוהן--שלא ישהה אותה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין, ונמצא בא בה לידי תקלה.  לפיכך מותר לאכול הגידולין בידיים טמאות, ומותרין לטבול יום כחולין.

כב  גידולי גידולין--חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כולה:  אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין--הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר, אף על פי שאין זרעו כולה; ויהיה הכול מותר לזרים.

כג  וכן תרומת חוצה לארץ, והמדומע, ותוספת תרומה, וזירעוני גינה שאינם נאכלים כגון זרע לפת וצנון, אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה--גידוליהן מותרין, והרי הן חולין לכל דבר; וכן הזורע פשתן של תרומה, הגידולין מותרין לזרים.

כד  [כג] הזורע תרומה טמאה--אף על פי שהגידולים טהורין, הרי הן אסורין באכילה:  הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה הייתה, כבר נדחו.  [כד] חתך את העלין שצמחו, ויצאו עלין שניין וחתכן--הרי האוכל שיצא אחר כך מותר באכילה.

כה  שתלים חולין שנטמאו, ואחר שנטמאו זרען ועשין תרומה--הרי אלו מותרין:  שהרי טהרו בזריעה, ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין.

כו  שיבולת שזרעה בתוך הכרי, ומירח הכרי כולו--הרי אותה השיבולת טבל, הואיל ונמרחה בתוך הכרי.  שתלה ואחר כך קרא עליה שם, ועשיה תרומה--הרי זו ספק תרומה, הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה, ונעשת כפירות שעדיין לא נגמרו; אבל אם עשה אותה תרומה קודם שיזרענה, הרי זו תרומה.

כז  לפיכך אם תלש ממנה, ואכל במזיד--חייב מיתה; בשוגג, משלם את החומש.  ואם גחן, ואכל בפיו מן הארץ--בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרך אכילת בני אדם בכך:  לפיכך פטור מן המיתה; ומן החומש, אם היה שוגג.

כח  [כז] שדה של גידולי תרומה--חייבת בלקט שכחה ופיאה, וחייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני:  ועניי ישראל ועניי כוהנים נוטלים ממנה מתנות אלו--עניי כוהנים אוכלין את שלהם, ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכוהנים בדמי תרומה, והדמים של עניים; וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכוהנים.

כט  [כח] החובט גידולין אלו משובח.  והדש בבהמה כיצד יעשה:  תולה קפיפות בצווארי הבהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; נמצא לא זומם את הבהמה, ולא מאכיל את התרומה.

משנה תורה - ספר זרעים - הלכות תרומות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו