משנה תורה - ספר קניין - הלכות מכירה פרק ט

משנה תורה - ספר קניין - הלכות מכירה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

הלכות מכירה פרק ט

א המוכר להקדש, ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה, ואמר בעשרה--אפילו היה שווה מאה--כיון שאמר בעשרה, אינו יכול לחזור בו: שהאמירה לגבוה כמסירה להדיוט.

ב הגזבר שקנה להקדש, או שמכר ההקדש--ידו על העליונה. כיצד: נתן דמים של הקדש, אף על פי שלא משך הפירות--אם הוקרו, קנה כדין תורה; ואם הוזלו הפירות, חוזר, שהרי לא משך, ולא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש.

ג וכן אם מכר חפץ של הקדש, ומשכו הלוקח ולא נתן דמים, והוזל החפץ--קנה, שלא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש. ואם הוקר החפץ--חוזר בו, שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (ראה ויקרא כז,יט; ויקרא כז,כג); ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע.

ד [ג] נכסי יתומים קטנים, הרי הן כהקדש. כיצד: יתומים שמכרו פירות ונמשכו מהן הפירות, ועדיין לא לקחו הדמים, והוקרו הפירות--חוזרין בהן, שאין נכסי יתומים נקנין אלא בכסף כהקדש; הוזלו הפירות, לא יהיה כוח הדיוט יתר מכוחן. [ד] וכן אם לקחו הדמים, ועדיין לא נמשכו פירותיהן, והוקרו--חוזרין כשאר ההדיוטות.

ה אבל אם הוזלו הפירות, ורצו הלקוחות לחזור--חוזרין ומקבלין מי שפרע, כדינם עם שאר העם: שאם נחייב אותם ליקח הפירות כדין תורה--הרי זו רעה ליתומים, שאם יהיה דינם כך, כשיצטרכו למכור, לא ימצאו מי שייתן להם דמים.

ו [ה] וכן יתומים שלקחו פירות, ומשכו הפירות ולא נתנו הדמים, והוקרו--לא יהיה כוח הדיוט גדול מכוחן. ואם הוזלו הפירות, אינן חוזרין--שזו רעה להם: כשיצטרכו לקנות פירות, לא ימצאו מי שימכור להם.

ז [ו] נתנו הדמים ולא משכו הפירות, והוזלו הפירות--חוזרין: לא יהיה כוח הדיוט חמור מהן. הוקרו--אם רצו המוכרים לחזור בהן, חוזרין ומקבלין מי שפרע: שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות--יאמר להם המוכר נשרפו הפירות שלקחתם או אבדו באונס, וכבר נעשו ברשותכם משעת נתינת המעות.

ח [ז] בארבעה פרקים בשנה, העמידו דבריהם על דין תורה בבשר, מפני שהעם כולן צריכין לבשר; ואלו הן--ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה.

ט כיצד: היה לטבח שור, אפילו שווה מאה דינר, ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור--אינו יכול לחזור בו, אלא משחיטין את הטבח בעל כורחו, וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח; לפיכך אם מת השור, מת ברשות הלוקח.