משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק כב

א  רדיית הפת--אף על פי שאינה מלאכה--אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות.  המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום--מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם.  ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.

ב  מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת--מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע.  וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר.  במה דברים אמורים, בחמי האור--גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן, מותר להשתטף בהן כל גופו.  ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ.

ג  מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ובא ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין.  המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה--הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתייה.

ד  מביא אדם קיתון של מים, ומניחו כנגד המדורה--לא בשביל שייחמו, אלא כדי שתפוג צינתן.  וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה--כדי שיפשר, לא שייחם.  וסך אדם ידו במים או בשמן, ומחמם כנגד המדורה--והוא שלא ייחמו המים שעל ידו, עד שתהא כרסו של תינוק נכווית בהן.  ומחמם בגד, ומניחו על גבי מעיו בשבת.

ה  אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים--אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו.  אבל נותן הוא מים חמין, לתוך אמבטי של צונן.

ו  מיחם שפינה ממנו מים--מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין--והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה.  וכן קדירה רותחת--אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה.  ואם צק התבשיל מקדירה לקערה--אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין:  שכלי שני אינו מבשל.

ז  אין שורין את החלתית, בין בפושרין בין בצונן; אבל שורה אותו, בתוך החומץ.  ואם שתה יום חמישי ושישי, הרי זה שורה בשבת בצונן, ומניחו בחמה עד שייחם, ושותה--כדי שלא יחלה, אם פסק מלשתות.

ח  דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין מלפני השבת--אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת.  ודבר שהוא צונן מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם--מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר מלאכתו; אבל אם הייתה הדחתו גמר מלאכתו, אין שורין אותו בחמין.

ט  מותר להחם בחמה, אף על פי שאסור להחם בתולדות האש--שאינו בא לטעות מחמה, לאש; לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש, כדי שייחמו.  וכן נותנין מים יפים לתוך מים רעים, בשביל שייצונו.  ונותנין תבשיל לתוך הבור, בשביל שיהא שמור.

י  מערב אדם מים ומלח ושמן, וטובל בו פיתו, או נותנו לתוך התבשיל--והוא, שיעשה מעט; אבל הרבה--אסור, מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל.  וכן לא יעשה מי מלח עזין, והן שני שלישי מלח ושליש מים, מפני שנראה כעושה מורייס.  ומותר למלוח ביצה; אבל צנון וכיוצא בו, אסור--מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש אסור, מפני שהוא כמבשל.  ומותר לטבול צנון וכיוצא בו במלח, ואוכל.

יא  מותר לערב יין ודבש ופלפלין בשבת, לאוכלן; אבל יין ומים ושמן אפרסמון--אסור, שאין זה ראוי לאכילת בריאים.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  חרדל שלשו מערב שבת--למחר ממחו בין ביד בין בכלי, ונותן לתוכו דבש; ולא יטרוף, אלא מערב.  שחליים שטרפן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ ותבלין; ולא יטרוף, אלא מערב.  שום שריסקו מערב שבת, למחר נותנו לתוך הגריסין; ולא ישחוק, אלא מערב.

יג  הנוטל שיער מגוף האדם, חייב משום גוזז; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלא וכיוצא בו.  ומותר לחוף את הידיים בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין, וכיוצא בהן; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון.  עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי--אם היה הרוב מדבר שאינו משיר, מותר לחוף בו; ואם לאו, אסור.

יד  אסור לראות במראה של מתכת בשבת--גזירה שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער, ואפילו קבועה בכותל; אבל מראה שאינה של מתכת--מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.

טו  המכבס, חייב משום מלבן, והסוחט כסות, חייב מפני שהוא מכבס; לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן, בפני האשישה וכיוצא בה, כדי לסותמה--שמא יבוא לידי סחיטה.  ואין מקנחין בספוג, אלא אם כן יש לו בית אחיזה--שלא יסחוט.  ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה, בבגד שאינו מוכן לה--גזירה, שמא יסחוט.

טז  נשברה לו חבית בשבת, מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין, או יטפח בשמן:  שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה.  וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה; ולא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף--גזירה, שמא יביא כלי דרך רשות הרבים.  נזדמנו לו אורחים--מביא מביתו כלי אחר וקולט, כלי אחר ומצרפו לראשון.  ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט; ואם הערים בדבר זה, מותר.

יז  טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ--גזירה, שמא יכבס.  ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו.  המכסכס את הסודר--אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק--מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.

יח  מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה, מותר לשכשכו במים; אבל לכבסו, אסור.  ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים, אבל סכין ומקנחין את הישנים.  כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף, מקנחו בסמרטוט; ואם הייתה על של עור, נותנין עליה מים עד שתכלה.

יט  מי שנתלכלכה ידו בטיט--מקנחה בזנב הסוס, ובזנב הפרה, ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה הקוצים; אבל לא במפה שמקנחין בה את הידיים--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לכבס את המפה.

כ  מי שרחץ במים--מסתפג בלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט.  וכן מי שנשרו כליו בדרך--מהלך בהן, ואין חוששין שמא יסחוט.  ואסור לו לשוטחן, ואפילו בתוך ביתו:  גזירה שמא יאמר הרואה, הרי זה כיבס כסותו בשבת, ושטחה לייבשה; וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

כא  שתי מטהרות זו על גבי זו--נוטל את הפקק מבינתיים ומשיקן, ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה, שהרי דעתו שייצאו המים.  ופוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל, כדי שלא יצופו המים על האוכלים ועל הכלים; אבל אין פוקקין את הביב, כדי שיירדו המים לבור--שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים.

כב  אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשוברם שברים שברים, כדרך שמתקנין בחול הבגדים, כשמכבסין אותן; וכן אין מקפלים את הכלים בשבת, כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן.  ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו, מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסות בו, כדי שיתנאה בו בשבת--והוא שיהיה בגד חדש לבן, שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד.  וכשיקפל, לא יקפל אלא איש אחד; אבל לקפל בשניים, אסור.

כג  הצובע, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לאישה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת.  והתופר, מאבות מלאכות; לפיכך אסור למלאות הכר והכסת החדשים במוכין--גזירה, שמא יתפור; אבל מוכין שנשרו מן הכר או מן הכסת, מחזירין אותן בשבת.

כד  הקורע, מאבות מלאכות.  לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים--מפרישן בצנעה, ומתמהמה כדי שלא ייקרע; ואם נקרעו--אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון.  ומותר ללבוש כלים חדשים; ואם נקרעו, נקרעו.  פוצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תיקרע.

כה  התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין--גזירה, שמא יתקע.  אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים--נוטלין, ולא מחזירין.  ואם נשמט ציר התחתון שלהן--דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום--גזירה, שמא יתקע.

כו  אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה.  ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן--מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור--שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו.  ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.

כז  העושה אוהל קבוע, חייב משום בונה.  לפיכך אין עושין אוהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אוהל עראי--גזירה, שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע; ואם עשה או סתר אוהל עראי, פטור.  ומותר להוסיף אוהל עראי בשבת.  כיצד:  טלית שהייתה פרוסה על העמודים או על הכותלים, והייתה כרוכה קודם השבת--אם נשאר ממנה גג טפח מתוח--הרי זה מותח את כולה בשבת, עד שייעשה אוהל גדול.  וכן כל כיוצא בזה.

כח  אין תולין את הכילה, שהרי נעשית תחתיה אוהל עראי; ומותר להניח מיטה וכיסא וטרסקל, ואף על פי שיעשה תחתיהן אוהל--שאין זה דרך עשיית אוהל, לא קבע ולא עראי.

כט  כל אוהל משופע שאין בגגו טפח, ולא בפחות משלושה סמוך לגגו רוחב טפח--הרי זה אוהל עראי; והעושה אותו לכתחילה בשבת, פטור.  טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיא תלויה בהן מערב שבת, מותר לנטותה.  וכן הפרוכת, מותר לנטותה ומותר לפורקה.

ל  כילת חתנים שאין בגגה טפח, ואין בפחות משלושה סמוך לגגה רוחב טפח--הואיל והיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה:  והוא, שלא תהא משולשלת מעל המיטה טפח.  פקק החלון--בזמן שהוא מתוקן לכך--אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי, מותר לפקוק בו החלון.

לא  כובע שעושין על הראש, ויש לו שפה מוקפת שהיא עושה צל כמו אוהל על לובשו--מותר ללובשו; ואם הוציא מן הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל, והיה מהודק על הראש, והייתה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג--אסור, מפני שהוא עושה אוהל עראי.

לב  הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך להיזהר כדי שלא יעשה אוהל בשעה שנוטה; לפיכך אם הייתה פרוכת גדולה--תולין אותה שניים, אבל אחד אסור.  ואם הייתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה:  שאי אפשר שלא תגבה מעט מעל הארץ, ותיעשה אוהל עראי.

לג  בגד שמכסה בו פי החבית--לא יכסה בו את כולה, מפני שנעשה אוהל; אבל מכסה הוא, מקצת פיה.  המסנן בכפיפה מצרית--לא יגביה קרקעית הכפיפה מן הכלי טפח, כדי שלא יעשה אוהל עראי.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?