משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק יא

א  השוחט, חייב.  ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ--בין בשחיטה, בין בנחירה או בהכיה--חייב.  החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט; לפיכך אם העלה דג מספל של מים, והניחו עד שמת--חייב משום חונק; ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו--חייב, שעדיין אינו יכול לחיות.  הושיט ידו למעי הבהמה, ודילדל עובר שבמעיה--חייב.

ב  רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה, או נהווין מן העפר כמו הפרעושין--ההורג אותן, חייב כהורג בהמה וחיה; אבל רמשים שהווייתן מן הגללים, ומן הפירות שהבאישו, וכיוצא בהן--כגון תולעים של בשר, ותולעים שבתוך הקטנייות--ההורגן, פטור.

ג  המפלה כליו בשבת--מולל את הכינים, וזורקן; ומותר להרוג את הכינים בשבת, מפני שהן מן הזיעה.

ד  חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי--כגון זבוב שבמצריים, וצרעה שבנינווה, ועקרב שבחדיב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום--מותר להורגן בשבת, כשייראו.  ושאר כל המזיקין--אם היו רצין אחריו, מותר להורגן; ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו, אסור להורגן; ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו והרגן, מותר.

ה  המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  ואחד המעבד, ואחד המולח--שהמליחה, מין עיבוד היא.  ואין עיבוד באוכלין.  וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע, חייב.  ואיזה הוא מוחק--זה המעביר השיער או הצמר מעל העור אחר מיתה, עד שיחליק פני העור.

ו  המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף--הרי זה תולדת מפשיט, וחייב.  הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה, או המרככו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושין--הרי זה תולדת מעבד, וחייב.  המורט נוצה מן האברה--הרי זה תולדת מוחק, וחייב.  וכן הממרח רטייה כל שהוא, או שעווה, או זפת, וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, עד שיחליק פנים--חייב משום מוחק.  וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים, חייב משום מוחק.

ז  המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב:  והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה--הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק--הרי זה פטור.  והקומט את הכנף--הרי זה תולדת מחתך, וחייב.  וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך.  וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות--חייב משום מחתך.  הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת--חייב.

ח  כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה--כגון תבן, ועשבים לחים, והוצין, וכיוצא בהן--מותר לקטום אותן בשבת, מפני שאין בהן תיקון כלים.  ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן, ואף על פי שהן קשים ויבשין; ומפשח מהן כל שירצה, בין שפישח עץ גדול, בין שפישח עץ קטן.

ט  הכותב שתי אותות, חייב.  והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותות, חייב.  הכותב אות אחת גדולה כשתיים, פטור; מחק אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתיים--חייב.  כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב.  הכותב על מנת לקלקל העור, חייב--שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור.  נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה על גבי הפנקס, ומחק אותה--אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותייות, חייב.

י  הכותב אות כפולה פעמיים, והוא שם אחד כגון רר תת גג--חייב.  והכותב בכל כתב ובכל לשון--חייב, ואפילו משני סימיונות.  [יא] הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב על גבי כתב, המתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, וכן כל כיוצא בזה משאר אותייות, הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותייות בשני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה--פטור; כתבן בשני כותלי זווית, או בשני דפי פנקס, והן נהגין זה עם זה--חייב.

יא  [יב] לקח גוויל וכיוצא בו, וכתב עליו אות אחת במדינה זו, והלך באותו היום, וכתב אות שנייה במדינה אחרת במגילה אחרת--חייב:  שבזמן שמקרבן, נהגין זה עם זה, ואין מחוסרין מעשה לקריבתן.

יב  [יג] הכותב אות אחת--אף על פי שקורים ממנה תיבה שלמה, פטור.  כיצד:  כגון שכתב מים, והכול קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מניין, שהרי היא כמי שכתב ארבעים--הרי זה פטור.  המגיה אות אחת, ועשה אותה שתיים--כגון שחילק גג החית, ונעשת שני זיינין--חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [יד] הכותב בשמאלו, או לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו--פטור.  איטר שכתב בימינו, שהיא לו כשמאל כל אדם--פטור; ואם כתב בשמאלו, חייב.  והשולט בשתי ידיו בשווה, וכתב בין בימינו בין בשמאלו--חייב.  קטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב--חייב; גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכותב--פטור.

יד  [טו] אין הכותב חייב--עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו, ושחור, וסקרה, וקמוס, וקלקנתוס, וכיוצא בהם; ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו, כגון עור, וקלף, ונייר, ועץ, וכיוצא בהם.  אבל הכותב בדבר שאין רישומו עומד, כגון משקין ומי פירות, או שכתב בדיו וכיוצא בו על עלי ירקות, ועל כל דבר שאינו עומד--פטור.  אינו חייב--עד שיכתוב בדבר העומד, על דבר העומד; וכן אין המוחק חייב--עד שימחוק כתב העומד, מעל דבר העומד.

טו  [טז] הכותב על בשרו--חייב, מפני שהוא עור:  אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק.  אבל המשרט על בשרו צורת כתב, פטור.  הקורע על העור כתבנית כתב, חייב משום כותב; הרושם על העור כתבנית כתב, פטור.

טז  המעביר דיו על גבי סקרה, חייב שתיים--אחת משום כותב, ואחת משום מוחק.  העביר דיו על גבי דיו, וסקרה על גבי סקרה, או סקרה על גבי דיו--פטור.

יז  רושם, תולדת כותב הוא.  כיצד:  הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן, כדרך שהציירין רושמים--הרי זה חייב משום כותב; וכן המוחק את הרשום לתקן--הרי זה תולדת מוחק, וחייב.

יח  המשרטט כדי לכתוב שתי אותייות תחת אותו שרטוט, חייב.  חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרה על גבי הקורה, כדי שינסור בשווה--הרי זה תולדת משרטט; וכן הגבלים שעושים כן באבנים, כדי שיפצל האבן בשווה.  ואחד המשרטט בצבע, או בלא צבע--הרי זה חייב.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?