משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק א

א  שביתה בשביעי ממלאכה--מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא).  וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט; דברים ה,יג).  ומה הוא חייב על עשיית מלאכה--אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה.

ב  כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב--הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, חייב סקילה; ואם היה שוגג, חייב חטאת.

ג  וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור--הרי זה פטור מן הכרת, ומן הסקילה, ומן הקרבן; אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת:  ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה; והעושה אותו בזדון, מכין אותו מכת מרדות.  וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך, או אסור לעשות כך וכך בשבת--העושה אותו דבר בזדון, מכין אותו מכת מרדות.

ד  וכל מקום שנאמר מותר לעשות כך וכך, הרי זה מותר לכתחילה.  וכן כל מקום שנאמר אינו חייב כלום, או פטור מכלום--אין מכין אותו כלל.

ה  דברים המותרים לעשותן בשבת, ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה--אם לא נתכוון לאותה מלאכה, הרי זה מותר.  כיצד:  גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן; ולפיכך אם חפרו הקרקע, אינו חושש בכך--לפי שלא נתכוון.  וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת, ובלבד שלא יתכוון לעקור אותן; לפיכך אם נעקרו, אינו חושש.  ורוחץ ידיו מעפר הפירות וכיוצא בו, ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער; לפיכך אם נשר, אינו חושש.  פרצה דחוקה--מותר להיכנס לה בשבת, אף על פי שמשיר צרורות.  וכן כל דבר שאינו מתכוון כגון זה.

ו  עשה מעשה, ונעשת בגללו מלאכה שוודאי תיעשה בשביל אותו מעשה--אף על פי שלא נתכוון לה, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שלא תיעשה אותה מלאכה.  כיצד:  הרי שצרך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת--אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב:  שהדבר ידוע, שאי אפשר שייחתך ראש החי אלא והמוות בא בשבילו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  כל העושה מלאכה בשבת--אף על פי שאינו צריך לגוף המלאכה, חייב עליה.  כיצד:  הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן כדי שלא יאבד, או כדי שלא יישרף חרס של נר--חייב:  מפני שהכיבוי מלאכה, והרי נתכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה--הרי זה חייב.  וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת, כדי שלא יוזקו בהן רבים--חייב:  אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי, או לגוף ההעברה, אלא להרחיק ההיזק--הרי זה חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת לו מלאכה אחרת שלא נתכוון לה--פטור עליה, לפי שלא נעשת מחשבתו.  כיצד:  זרק אבן או חץ בחברו או בבהמה, כדי להורגן, והלך ועקר אילן בהליכתו, ולא הרג--הרי זה פטור.  קל וחומר, אם נתכוון לאיסור קל, ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוון לזרוק בכרמלית, ועברה האבן לרשות הרבים--שהוא פטור.  וכן כל כיוצא בזה.  נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה--כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר--אינו חייב כלום.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  נתכוון ללקט תאנים שחורות, וליקט לבנות, או שנתכוון ללקט ענבים ואחר כך תאנים, ונהפך הדבר וליקט התאנים בתחילה ואחר כך ענבים--פטור.  אף על פי שליקט כל שחשב--הואיל ולא ליקט כסדר שחשב, פטור:  שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, והרי הוא כמתעסק שהרי לא ידע בעת שליקט שעבר על מחשבתו.

י  היו לפניו שתי נרות דולקות, או כבות, ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו, או להדליק זו והדליק את זו--חייב:  שהרי עשה מין המלאכה שחשב לעשותה.  הא למה זה דומה, למי שנתכוון ללקט תאנה זו, וליקט תאנה אחרת, או למי שנתכוון להרוג את זה, והרג את זה--שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה.

יא  אבל אם נתכוון להדליק ראשונה, ולכבות שנייה אחריה, ונהפך הדבר וכיבה ראשונה, ואחר כך הדליק שנייה אחריה--פטור.  כיבה זו והדליק זו בנשימה אחת, חייב--שאף על פי שלא הקדים ההדלקה, הרי לא איחר אותה, אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב.  וכן כל כיוצא בזה.  וכל העושה מלאכה כמתעסק, ולא נתכוון לה--פטור.

יב  כל המתכוון לעשות מלאכה, ונעשת ביותר על כוונתו--חייב; בפחות מכוונתו, פטור.  כיצד:  הרי שנתכוון להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו, חייב--שהרי נתכוון לשמירה פחותה, ונעשת שמירה מעולה.  אבל אם נתכוון להוציא לפניו ובא לו לאחריו, פטור--שהרי נתכוון להוציא בשמירה מעולה, והוציא בשמירה פחותה.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  היה חגור בסינר, והשליך המשא בין בשרו וחלוקו--בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו, בין שבא לאחריו--חייב:  שכן דרכו להיות חוזר.

יד  כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת, והתחיל בה, ועשה כשיעור--חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה.  כיצד:  הרי שנתכוון לכתוב איגרת או שטר בשבת--אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל האיגרת, או כל השטר, אלא משיכתוב שתי אותייות, יתחייב.  וכן אם נתכוון לארוג בגד שלם--משיארוג שני חוטין, יתחייב; ואף על פי שכוונתו להשלים, הואיל ועשה כשיעור בכוונה, חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

טו  כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו, ועשו אותה שניים בשותפות--בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת, בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחילה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו כיכר והוציאוהו מרשות לרשות--הרי אלו פטורין.

טז  ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שניים שאחזו קורה והוציאוה לרשות הרבים--הואיל ואין כוח באחד מהן לעשותה לבדו, ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף--שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהן.  היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה--זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום.  וכן כל כיוצא בזה.

יז  כל המקלקלין, פטורין.  כיצד:  הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שיבר כלים דרך השחתה--הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור.  אף על פי שעשה מלאכה, הואיל וכוונתו לקלקל, פטור.

יח  כל המקלקל על מנת לתקן, חייב.  כיצד:  הרי שסתר כדי לבנות במקומו, או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומה כדי לבנות בתוכה יסודות, וכל כיוצא בזה--חייב.  ושיעורו, כשיעור המתקן.

יט  כל העושה מלאכה בשבת, מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון--בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד--פטור:  עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת וסקילה; או יעשהו כולו בשגגה מתחילה ועד סוף, ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?