משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק י

א  הקושר קשר של קיימה, והוא מעשה אומן--חייב:  כגון קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה.  אבל הקושר קשר של קיימה, ואינו מעשה אומן--פטור; וקשר שאינו של קיימה, ואינו מעשה אומן--מותר לקושרו לכתחילה.

ב  כיצד:  נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי, או שקשר רסן בהמה--הרי זה פטור; וכן כל כיוצא באלו הקשרים, שהן מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותן לקיימה.  וכל קשר שאינו של קיימה--אם קשרו קשר אומן, הרי זה אסור.

ג  קושרת אישה מפתחי החלוק, אף על פי שיש לו שני פתחים; וחוטי סבכה, אף על פי שהוא רפוי; ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן על הרגל, בשעת מלבוש; ונודות יין ושמן, אף על פי שיש לו שתי אוזניים; וקדירה של בשר, אף על פי שיכולה להוציא הבשר ולא תתיר הקשר.  וקושרין דלי במשיחה, או באבנט, וכיוצא בו--אבל לא בחבל.  וקושרין לפני בהמה או ברגלה, בשביל שלא תצא, אף על פי שיש לה שני אסרות.  וחבל שהיה קשור בפרה, קושרו באיבוס; היה קשור באיבוס, קושרו בפרה.  אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס; ואם היה חבל גרדי שמותר לטלטלו, הרי זה מביא וקושר בפרה ובאיבוס.  מפני שכל אלו הקשרים, מעשה הדיוט הן, ואינן לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר; ולפיכך מותר לקשור אותן, לכתחילה.  חותלות של תמרים ושל גרוגרות--מתיר, ומפקיע, וחותך, ונוטל ואוכל.

ד  כל שראוי למאכל בהמה, מותר לקשור אותו בשבת; לפיכך אם נפסקה רצועות סנדלו בכרמלית--נוטל גמי לח הראוי למאכל בהמה, וכורך עליו וקושר הגמי.  נשמטה לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל--מותר להחזיר הרצועות למקומן, ובלבד שלא יקשור.

ה  העניבה מותרת, לפי שאינה מתחלפת בקשירה; לפיכך החבל שנפסק--מקבץ שני קצותיו, וכורך עליו משיחה, ועונב עניבה.

ו  מותר לקשור קשר שאינו של קיימה, לדבר מצוה--כגון שיקשור למדוד שיעור, משיעורי התורה.  נימת כינור שנפסקה--קושרין אותה במקדש, אבל לא במדינה; ולא יקשור נימה לכתחילה, אפילו במקדש.

ז  כל קשר שחייבין על קושרו, כך חייבין על היתרו; וכל קשר שהקושר אותו פטור, כך המתיר אותו פטור; וכל קשר שמותר לקושרו, כך מותר להתירו.

ח  הפותל חבלים מן ההוצין, ומן החלף, או מחוטי צמר, או מחוטי פשתן, או חוטי שיער, וכיוצא בהן--הרי זה תולדת קושר, וחייב.  ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה--שנמצאת מלאכתו מתקיימת.  וכן המפריד את הפתיל--הרי זה תולדת מתיר, וחייב:  והוא, שלא יתכוון לקלקל בלבד.  ושיעורו, כשיעור הפותל.

ט  התופר שתי תפירות, חייב--והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן, כדי שתעמוד התפירה ולא תישמט.  אבל אם תפר יתר על שתי תפירות--אף על פי שלא קשר, חייב:  שהרי מתקיימת התפירה.  והמותח חוט של תפירה בשבת--חייב, מפני שהוא מצורכי התפירה.

י  הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות--חייב; אבל הקורע להפסדה--פטור, מפני שהוא מקלקל.  הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו--חייב:  מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב.  והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.

יא  המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו--הרי זה תולדת תופר, וחייב.  וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד--הרי זה תולדת קורע.

יב  הבונה כל שהוא, חייב.  המשווה פני הקרקע בבית, כגון שהשפיל תל, או מילא גיא--הרי זה בונה, וחייב.  אחד נתן את האבן, ואחד נתן את הטיט--הנותן את הטיט, חייב; ובנדבך העליון, אפילו העלה את האבן והניחה על גבי הטיט--חייב, שהרי אין מניחין עליה טיט.  והבונה על גבי כלים, פטור.

יג  העושה אוהל קבוע--הרי זה תולדת בונה, וחייב.  וכן העושה כלי אדמה, כגון תנור וחבית קודם שיישרפו--הרי זה תולדת בונה, וחייב.  וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת בונה; ואינו חייב, עד שיגבן כגרוגרת.  המכניס יד הקורדום בתוך העין שלו, הרי זה תולדת בונה; וכן כל כיוצא בו.  וכן כל התוקע עץ בעץ--בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד--הרי זה תולדת בונה, וחייב.

יד  העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים, כדי שייכנס להן האור--חייב משום בונה.  המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע--חייב משום בונה.

טו  הסותר כל שהוא, חייב:  והוא, שיסתור על מנת לבנות; אבל אם סתר דרך השחתה, פטור.  הסותר אוהל קבוע, או שפירק עץ תקוע--הרי זה תולדת סותר, וחייב:  והוא, שיתכוון לתקן.

טז  המכה בפטיש הכיה אחת, חייב.  וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.  כיצד:  המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים--הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב.  וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.

יז  המפיס שחין בשבת, כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאין עושין, שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה--הרי זה חייב משום מכה בפטיש, שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.

יח  המסתת את האבן כל שהוא, חייב משום מכה בפטיש; המצדד את האבן ביסוד הבניין, ותיקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה--חייב משום מכה בפטיש.  הלוקח יבולת שעל הבגדים בידו, כגון אלו היבולות שבכלי צמר--חייב משום מכה בפטיש:  והוא, שיקפיד עליהן; אבל אם הסירן דרך עסק, הרי זה פטור.  המנער טלית חדשה שחורה, כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה, כדרך שהאומנין עושין--חייב חטאת; ואם אינו מקפיד, מותר.

יט  הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו--חייב, כגון חיה ועופות ודגים:  והוא שיצוד אותן, למקום שאינו מחוסר צידה.  כיצד:  כגון שרדף אחר צבי עד שהכניסו לבית או לגינה או לחצר, ונעל עליו, או שהפריח את העוף עד שהכניסו למגדל, ונעל עליו, או ששלה דג מן הים, בתוך ספל של מים--הרי זה חייב.  אבל אם הפריח ציפור לבית, ונעל עליו, או שהבריח דג ועקרו מן הים, לבריכה של מים, או שרדף אחר צבי עד שנכנס לטרקלין רחב, ונעל עליו--הרי זה פטור:  שאין זו צידה גמורה--שאם יבוא לקחתו, צריך לרדוף אחריו, ולצוד אותו משם.  לפיכך הצד ארי, אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה.

כ  כל מקום שאם ירוץ בו, יגיע לחיה בשחייה אחת, או שהיו הכותלים קרובין זה לזה, עד שייפול צל שניהם לאמצע כאחד--הרי זה מקום קטן; ואם הבריח הצבי וכיוצא בו לתוכו, חייב.  ומקום שהוא גדול מזה--המבריח חיה לתוכו, פטור.

כא  אחד שמונה שרצים האמורין בתורה, ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינו צידה--הצד אחד מכולן, בין לצורך בין שלא לצורך אלא לשחק בהן--חייב, הואיל ונתכוון לצוד וצד:  שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.  הצד את הישן, ואת הסומה--חייב.

כב  המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפס--הרי זה תולדת הצד, וחייב.  וכן העושה כדרך הזו, בעופות.

כג  צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו--חייב.  נעלוהו שניים, פטורין; אם אין אחד יכול לנעול, ונעלוהו שניים--חייבין.  ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו--השני חייב; ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב בצידו--אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב; והשני לא עשה כלום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי.  למה זה דומה--לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום.  נכנסה לו ציפור תחת כנפיו--יושב ומשמרה עד שתחשך, ומותר.

כד  הצד צבי זקן, או חיגר, או חולה, או קטן--פטור.  המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה, פטור.  הצד חיה ועוף שברשותו, כגון אווזין ותרנגולין ויוני עלייה--פטור.  הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבים חזיזין צרעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו--הרי זה פטור.

כה  רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן--אף על פי שאינן ממיתין--הואיל ונושכין, מותר לצוד אותם בשבת:  והוא, שיתכוון להינצל מנשיכתן.  כיצד הוא עושה:  כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרן--כדי שלא יזיקו.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?