משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק כו

א  כל כלי האורג, וחבלים וקנים שלו--מותר לטלטלן ככלי שמלאכתו לאיסור:  חוץ מכובד העליון וכובד התחתון--לפי שאינן ניטלין, מפני שהן תקועין.  וכן העמודים של אורג--אסור לטלטלן, שמא יתקן הגומות שלהן.  ושאר כלי האורג, מותרין.

ב  מכבדות של תמרה, וכיוצא בהן שמכבדין בהן הקרקע--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי מותר לכבד בשבת.  לבינים שנשארו מן הבניין--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין להסב עליהן, שהרי שפין אותן, ומתקנין אותן; ואם צבר אותן--הרי הקצם, ואסור לטלטלם.

ג  חרס קטנה--מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים, הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן.  מגופת חבית שנתכתתה--היא ושבריה, מותר לטלטלה; ואם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה.  כלי שנתרעע--לא יתלוש ממנו חרס לכסות בו, או לסמוך בו.

ד  מותר להכניס לבית הכיסא, שלוש אבנים מקורזלות לקנח בהן; וכמה שיעורן, כמלוא היד.  אבל אדמה שהיא קרובה להתפרך, אסור לטלטלה לקנח בה.  ומותר להעלות האבנים לגג, לקנח בהן; ירדו עליהן גשמים, ונשתקעו בטיט--אם רישומן ניכר, מותר לטלטלן.  אבן שיש עליה טינוף, שוודאי לקינוח היא--מותר לטלטלה, ואפילו היא גדולה.

ה  היה לפניו צרור וחרס, מקנח בצרור; ואם היה החרס מאוגני כלים, מקנח בחרס.  היו לפניו צרור ועשבים--אם היו עשבים רכים, מקנח בהן; ואם לאו, מקנח בצרור.

ו  שיירי מחצלאות שבלו--הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין לכסות בהן הטינוף; אבל שיירי בגדים שאין בהן שלוש על שלוש--אסור לטלטלן, שאינן ראויין לא לעניים ולא לעשירים.  שברי תנור--מותר לטלטלן, והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר.  כירה שנשמטה אחת מירכותיה--אסור לטלטלה, שמא יתקע.

ז  סולם של עלייה--אסור לטלטלו, שאין עליו תורת כלי.  ושל שובך, מותר להטותו; אבל לא יוליכו משובך לשובך--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לצוד.  קנה שמוסקין בו הזיתים--אם יש עליו תורת כלי, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור; קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו--אם יש תורת כלי עליו, הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר.

ח  דלת שהיה לה ציר, אף על פי שאין לה עתה ציר, שהכינה לסתום בה מקום מוקצה, והיא נגררת שנוטלין אותה וסותמין בה, וכן חדקים שסותמין בהן הפרצה, וכן מחצלת הנגררת--בזמן שקשורין ותלויין בכותל, סותמין בהן; ואם לאו, אין נועלין בהן.  ואם היו גבוהים מעל הארץ, נועלין בהן.

ט  דלת שהיא לוח אחד, ששומטין אותה ונועלין בה--אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה, שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעילה--אין נועלין בה; וכן נגר שיש בראשו קלוסטרה, שמוכחת עליו שהוא כלי מוכן לנעילה, ואינו קורה כשאר הקורות--נועלין בו בשבת.

י  נגר שאין בראשו קלוסטרה--אם היה קשור ותלוי בדלת, נועלין בו; וכן אם היה ניטל, ואגודו עימו.  אבל אם היה אגודו קבוע בדלת, והיה הנגר נשמט כמו קורה, ומניחין אותו בזווית, וחוזרין ונועלין בו בעת שרוצין--הרי זה אסור לנעול בו:  שאין עליו תורת כלי, ואינו אגוד, ואין בו אגד להוכיח עליו.

יא  מנורה של חוליות, בין גדולה בין קטנה--אין מטלטלין אותה, שמא יחזירה בשבת.  היו בה חדקים, והיא נראית כבעלת חוליות--אם הייתה גדולה הניטלת בשתי ידיים, אסור לטלטלה; הייתה קטנה מזו, מותר לטלטלה.

יב  מנעל שעל גבי האימום, שומטין אותו בשבת.  מכבש של בעלי בתים--מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין--לא ייגע בו, מפני שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס.  וכן גיזי צמר--אין מטלטלין אותן, מפני שהוא מקפיד עליהן; לפיכך אם ייחדן לתשמיש, מותרין.  והשלחין--מותר לטלטלן, בין היו של בעל הבית או של אומן:  מפני שאינו מקפיד עליהם.

יג  כל דבר מטונף, כגון ראי וקיא וצואה וכיוצא בהן--אם היו בחצר שיושבין בה, מותר להוציאן לאשפה או לבית הכיסא; וזה הוא הנקרא גרף של רעי.  ואם היו בחצר אחרת--כופין עליהן כלי, כדי שלא ייצא הקטן ויתלכלך בהן.  רוק שעל הקרקע--דורסו לפי תומו, והולך.  ומטלטלין כנונא, מפני אפרו, אף על פי שיש עליו שברי עצים, מפני שהוא כגרף של רעי.  ואין עושין גרף של רעי לכתחילה, בשבת; אבל אם נעשה מאליו, או שעבר ועשהו--מוציאין אותו.

יד  שמן שיוצא מתחת הקורה של בית הבד בשבת, וכן תמרים ושקדים המוכנים לסחורה--מותר לאוכלם בשבת; ואפילו אוצר של תבואה, או תבואה צבורה--מתחיל להסתפק ממנה בשבת:  שאין שם אוכל שהוא מוקצה בשבת כלל, אלא הכול מוכן הוא.  חוץ מגרוגרות וצימוקין שבמוקצה, בזמן שמייבשים אותם; הואיל ומסריחות בינתיים, ואינם ראויין לאכילה--הרי הן אסורין בשבת, משום מוקצה.  חבית שנתגלתה, ואבטיח שנשברה--אף על פי שאינן ראויין לאכילה, נוטלן ומניחן במקום המוצנע.  כיוצא בו, קמיע שאינו מומחה--אף על פי שאין יוצאין בו, מטלטלין אותו.  מותר השמן שבנר, ושבקערה שהדליקו בהן באותה שבת--אסור להסתפק ממנו באותה שבת, מפני שהוא מוקצה מחמת איסור.

טו  אוצר של תבואה או של כדי יין--אף על פי שמותר להסתפק ממנו, אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה, כגון שפינהו להכנסת אורחין, או לקבוע בו בית המדרש.  וכיצד מפנין אותו:  כל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות, עד שגומרין; ולא יכבדו קרקעיתו של אוצר, כמו שביארנו, אלא נכנס ויוצא בו, ועושה שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו.

טז  כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין, מטלטלין אותו בשבת.  כיצד:  מטלטלין את התורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים--אבל לא את הלח; את החצב, מפני שהוא מאכל לצבאים; את החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים; את העצמות, מפני שהן מאכל לכלבים.  וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה, מטלטלין אותן.  ושאינן ראויין--אוכל את האוכל, וזורקן לאחוריו; ואסור לטלטלן.  ומטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה.  ומטלטלין בשר חי, בין תפל בין מליח, מפני שראוי לאדם.  וכן, דג מליח; אבל התפל, אסור לטלטלו.

יז  אין מטלטלין שברי זכוכית, אף על פי שהן מאכל לנעמייות, ולא חבילי זמורות, אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף, אף על פי שהוא מאכל לעורבים--מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין, אצל רוב בני אדם.

יח  חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין--אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן.  חבילי סיאה ואיזוב וקורנית--הכניסן לעצים, אין מסתפק מהם בשבת; למאכל בהמה, מסתפק מהן.  וכן באמיתא, וכן בפיגם; וכן בשאר מיני תבלין.

יט  אין גורפין מאכל מלפני הפטם, בין באיבוס של כלי בין באיבוס של קרקע; ואין מסלקין לצדדין, מפני הראי:  גזירה, שמא ישווה גומות.  ונוטלין מלפני החמור, ומניחין לפני השור; אבל אין נוטלין מלפני השור, ומניחין לפני החמור--מפני שהמאכל שלפני השור מטונף ברירו, ואין ראוי למאכל בהמה אחרת.  וכן עלים שריחם רע ומאוס, ואין הבהמה אוכלתן--אסור לטלטלן.  לפיכך תלי של דגים, אסור לטלטלו; ושל בשר, מותר.  וכן כל כיוצא בזה.

כ  אף על פי שאסור לטלטל את המת בשבת, סכין אותו ומדיחין אותו--ובלבד, שלא יזיזו בו אבר.  ושומטין את הכר מתחתיו, כדי שיהיה מוטל על החול, בשביל שימתין.  ומביאין כלי מקר וכלי מתכות, ומניחין לו על כרסו, כדי שלא תפוח; ופוקקין את נקביו, שלא ייכנס בהן הרוח.  וקושרין את הלחי--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף; ואין מאמצין את עיניו בשבת.

כא  מת המוטל בחמה--מניח עליו כיכר או תינוק, ומטלטלו.  וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק; ואם אין שם כיכר ולא תינוק, מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום--שמא יבוא לכבות, מפני שהוא בהול על מתו שלא יישרף.  ולא התירו לטלטל בכיכר או תינוק, אלא למת בלבד, מפני שאדם בהול על מתו.

כב  היה מוטל בחמה, ואין להם מקום לטלטלו, או שלא רצו להזיזו ממקומו--באין שני בני אדם, ויושבים משני צדדיו; חם להם מלמטה, זה מביא מיטתו ויושב עליה, וזה מביא מיטתו ויושב עליה; חם להם מלמעלה, זה מביא מחצלת ופורס על גביו, וזה מביא מחצלת ופורס על גביו; זה זוקף מיטתו והולך לו, וזה זוקף מיטתו והולך לו:  ונמצאת מחיצה עשויה מאליה--שהרי מחצלת זה ומחצלת זה, גגיהן סמוכות זו לזו; ושני קצותיהם על הקרקע, משני צידי המת.

כג  מת שהסריח בבית, ונמצא מתבזה בין החיים, והם מתבזים ממנו--מותר להוציאו לכרמלית:  גדול כבוד הברייות, שדוחה את לא תעשה שבתורה, שהוא "לא תסור, מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז,יא).  ואם היה להן מקום אחר לצאת לו, אין מוציאין אותו--אלא מניחין אותו במקומו, ויוצאין הם.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?