משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק כא

א  נאמר בתורה "תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא)--אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן.  ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות--מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן:

ב  כל המשווה גומות, הרי זה חייב משום חורש; לפיכך אסור להיפנות בשדה הנירה בשבת, שמא ישווה גומות.  המפנה את האוצר בשבת, מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה, כגון שיכניס בו אורחים, או יקבע בו מדרש--לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות הגומות.  טיט שעל גבי רגלו, מקנחו בכותל או בקורה; אבל לא בקרקע, שמא יבוא להשוות הגומות.  לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו, שמא ישווה גומות; ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע, והולך לפי תומו.

ג  נשים המשחקות באגוזים ושקדים וכיוצא בהן--אסורות לשחק בהן בשבת, שמא יבוא להשוות הגומות; ואסור לכבד את הקרקע, שמא ישווה גומות, אלא אם כן היה רצוף באבנים.  ומותר לזלף מים על גבי הקרקע, ואינו חושש שמא ישווה גומות, שהרי אינו מתכוון לכך.  אין סכין את הקרקע, ואפילו היה רצוף באבנים; ואין נופחין אותו, ואין מדיחין אותו, אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות הגומות, בזמן שהוא עושה כן, במקום שאינו רצוף.

ד  חצר שנתקלקלה בימי הגשמים, מביא תבן ומרדה בה; וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל, ולא בקופה, אלא בשולי הקופה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא להשוות גומות.

ה  המשקה את הזרעים, חייב משום זורע; לפיכך אסור לשאוב מן הבור, בגלגל--גזירה, שמא ימלא לגינתו ולחורבתו.  ומפני זה, אם היה הבור של גלגל בחצר, מותר למלאות ממנו בגלגל.

ו  התולש, חייב משום קוצר; לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש.  אין עולין באילן, בין לח בין יבש; ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן.  ולא יעלה מבעוד יום, לישב שם כל היום כולו.  ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל--גזירה, שמא יתלוש.

ז  פירות שנשרו בשבת, אסור לאוכלן עד מוצאי שבת--גזירה, שמא יתלוש.  הדס המחובר, מותר להריח בו, שאין הניתו אלא להריח בו, והרי ריחו מצוי; אבל אתרוג ותפוח וכל הראוי לאכילה, אסור להריח בו במחובר--גזירה, שמא יקוץ אותו לאוכלו.

ח  אילן שהיו שורשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, אסור לישב עליהן; ואם אינן גבוהין שלושה, הרי הן כארץ.  היו באין מלמעלה משלושה לתוך שלושה, מותר להשתמש בהן; היו גבוהין שלושה, אף על פי שצידן אחד שווה לארץ, או שיש חלל תחתיהן שלושה--אסור לישב עליהן.

ט  אין רוכבין על גבי בהמה בשבת--גזירה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה.  ואין נתלין בבהמה, ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת.  ואין נסמכין לצידי בהמה; וצידי צדדין, מותרין.  עלה באילן בשבת--בשוגג, מותר לירד; במזיד, אסור לירד.  ובבהמה--אפילו במזיד--יירד, משום צער בעלי חיים.  וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים.

י  כיצד:  הייתה בהמתו טעונה שליף של תבואה--מכניס ראשו תחתיו, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו.  היה בא בדרך בלילי שבת, ובהמתו טעונה--כשיגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן ניטלין, מתיר החבלים והשקין נופלין.  היו בשקין דברים המשתברין--אם היו שקין קטנים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן, והשקין נופלין על הכרים:  שהרי אם ירצה לשלוף הכר, שולף, מפני שהשקים קטנים וקלים, ונמצא שלא ביטל כלי.  הייתה טעונה עשתות של זכוכית, מתיר השקים והן נופלין--שאף על פי שיישברו, אין בכך הפסד גדול:  שהרי הכול להתכה עומד, ולהפסד מועט לא חששו.  היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת.  ומכל מקום, לא יניחן שם על גבי בהמה--משום צער בעלי חיים.

יא  המדבק פירות עד שייעשו גוף אחד, חייב משום מעמר.  לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל; אבל לא ייתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, כדרך שהוא עושה בחול:  שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול--שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבוא לידי עימור.  וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו, מפני שנראה כמעמר.

יב  מפרק, חייב משום דש, והסוחט זיתים וענבים, חייב משום מפרק; לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים--שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים.  אבל שאר פירות, כגון פרישין ותפוחים ועזרורין--מותר לסוחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה.

יג  כבשין ושלקות שסחטן--אם לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור.  ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה.  השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום--אם מחוסרין דיכה, אסור לו לגמור דיכתן בשבת; ואם מחוסרין שחיקה ביד, מותר לו לגמור שחיקתן בשבת.  לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש.

יד  המולל מלילות--מולל בשינוי, כדי שלא ייראה כדש.  היונק בפיו, פטור; ואם היה גונח--מותר לו לינק בפיו, מפני שהוא מפרק כלאחר יד, ומשום צערו לא גזרו, ואף על פי שאין שם סכנה.

טו  פירות שזבו מהן משקין בשבת--אם זיתים וענבים הן--אסור לשתות אותן המשקין, עד מוצאי שבת:  גזירה--שמא יתכוון, ויסחוט אותן בשבת.  ואם תותים ורימונים הן--אם הכניסן לאכילה, משקין שזבו מהן מותרין; ואם הכניסן לדורכן, משקין שזבו מהן אסורין עד מוצאי שבת.

טז  זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהן משקין מעצמן--מותרין; וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת--משקין היוצאין מהן בשבת, מותרין:  שאין כאן מקום לגזירה, שכבר ריסקן מבערב.

יז  זורה ובורר, מאבות מלאכות הן.  לפיכך אף על פי שמותר למלול מלילות, בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח, מנפח בידו אחת בכל כוחו--אבל לא בקנון, ולא בתמחוי:  גזירה--שמא ינפה בנפה ובכברה, שהוא חייב.  והמשמר שמרים, תולדת בורר או מרקד הוא; לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין, בסודרין או בקפיפה מצרית, לא יעשה גומה, בסודר--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לשמר במשמרת.  וכן אסור לתלות את המשמרת, כדרך שהוא עושה בחול--שמא יבוא לשמר.  וכן המחבץ, תולדת בורר הוא; לפיכך אף על פי שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש, לא יחבץ בידו.

יח  המחתך את הירק דק דק, כדי לבשלו--הרי זה תולדת טוחן, וחייב; לפיכך אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין, לפני בהמה, בין דקה בין גסה--מפני שנראה כטוחן.  אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים--שאין טחינה בפירות.  ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה, ומפספס בידו אלומות קטנות; אבל לא אלומות גדולות, מפני הטורח שבהן.

יט  חבילי סיאה ואיזוב וקורנית וכיוצא בהן, שהכניסן למאכל בהמה--מסתפק בהן, וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו; אבל לא בידו הרבה--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לדוק.

כ  הצריך לדוק פלפלים וכיוצא בהן, ליתן לתוך המאכל בשבת--הרי זה כותש ביד הסכין, ובקערה.  אבל במכתשת--חייב, מפני שהוא טוחן; לפיכך אסור לבריא, להתרפאות בשבת--גזירה, שמא ישחוק סממנין.

כא  כיצד:  לא יאכל אדם דברים שאינן מאכל בריאים, כגון איזוביון ופואה; ולא דברים המשלשלים, כגון לענה וכיוצא בה.  וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן, כגון מים שבישלו בו סממנין ועשבים.

כב  אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאוכלן ולשתותן, כגון הכוסבר והכישות והאיזוב; אף על פי שהן מרפאין, ואכלן כדי להתרפאות בהם--מותר, הואיל והם מאכל בריאים.  שתה חלתית מקודם השבת, והרי הוא שותה והולך--מותר לשתותן בשבת, במקומות שנהגו הבריאים לשתות החלתית; ושותין זיתוס המצרי, בכל מקום.

כג  וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהן--מותר לסוך בהן בשבת, ואף על פי שנתכוון לרפואה; ושאין הבריאים סכין בהן, אסורין.  החושש במותניו--לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן; ולא שמן ורד, אלא במקום שהבריאים סכין אותו.  ומותר לסוך שמן ומלח, בכל מקום.  ניגפה ידו או רגלו, צומתה ביין; ואינו צומתה, בחומץ:  ואם היה ענוג, אף ביין אסור.

כד  החושש בשיניו--לא יגמע בהן את החומץ, ויפלוט; אבל מגמע הוא, ובולע.  החושש בגרונו, לא יערערנו בשמן; אבל בולע הוא שמן הרבה--ואם נתרפא, נתרפא.  אין לועסין את המצטכי, ואין שפין את השיניים בסם בשבת, בזמן שמתכוון לרפואה; ואם נתכוון לריח הפה, מותר.

כה  אין נותנין יין, לתוך העין; אבל נותן הוא, על גב העין.  ורוק תפל, אפילו על גב העין אסור.  קילור ששרה אותו מערב שבת--מעבירו על גב עיניו בשבת, ואינו חושש.  מי שלקה באצבעו, לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו; ולא ידחקנו בידו, כדי להוציא ממנו דם.

כו  אין נותנין חומץ ושמן על גבי המכה, ולא על גבי מוך שעל המכה, ולא על גבי מוך ליתנו על המכה בשבת; אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד למכה.  ונותנין מוך יבש על גבי המכה; ואם היה עתיק--אסור, מפני שהוא כרטייה.

כז  רטייה שפירשה על גבי כלי, מחזירין אותה; ואם פירשה על גבי קרקע, אסור להחזירה.  ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחילה במקדש, שאין איסור שבות במקדש.  ובכל מקום, מקנחין פי המכה; ואין מקנחין את הרטייה, שמא ימרח.

כח  סכין ומתמשין בבני מעיים בשבת--והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.  ואין מתעמלין בשבת.  אי זה הוא מתעמל:  זה שדורסים על גופו בכוח, עד שייגע ויזיע, או שיהלך, עד שייגע ויזיע--שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת, מפני שהוא רפואה.  וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסות שבארץ ישראל, מפני שמעמלת ומרפאה.

כט  אין רוחצין במים שמשלשלין, ולא בטיט שטובעין בו, ולא במי המשרה הבאושים, ולא בים סדום, ולא במים הרעים שבים הגדול--מפני שכל אלו צער הן, וכתוב "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג); לפיכך אם לא נשתהה בהם, אלא עלה מיד--אף על פי שיש לו חטטין בראשו, מותר.

ל  אין מתגרדין במגרדת; ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או בטיט, גורד כדרכו ואינו חושש.  סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה; ואם היה לה צער, מותר להסיר צערה בסיכה ופירוך.  בהמה שאכלה כרשינין הרבה, מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא; ואם אחזה דם, מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין, שמא ישחוק לה סממנין.

לא  אין מקיאין את האוכל בשבת.  במה דברים אמורים, בסם--שמא ישחוק סממנין; אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא, מותר.  ואסור לדחוק כרסו של תינוק, כדי להוציא הראי שלו--שמא יבוא להשקותו סמנין המשלשלין.  ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו.  וכן מותר לחנק וללפוף את הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אונקלי:  שכל אלו וכיוצא בהן--אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן.

לב  המרקד, מאבות מלאכות.  לפיכך אין כוברין את התבן בכברה; ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה, בשביל שיירד המוץ--מפני שהוא כמרקד.  אבל נוטל התבן בכברה ומוליך לאיבוס, אף על פי שיירד המוץ בשעת הולכה--שהרי אינו מתכוון לכך.

לג  מגבל, חייב משום לש; לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי.  ומותר לגבל את הקלי, מעט מעט.  אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והיא הנקראת שתית--מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת:  והוא, שיהיה רך; אבל קשה, אסור--מפני שנראה כלש.  וצריך לשנות; כיצד--נותן את השתית, ואחר כך נותן את החומץ.

לד  המורסן--אף על פי שאינו ראוי לגיבול, אין גובלין אותו:  שמא יבוא לגבל העפר, וכיוצא בו.  ונותנין מים על גבי המורסן, ומוליך בו התרווד שתי וערב; אבל אינו ממרס בידו, שלא ייראה כלש.  אם לא נתערב, מנערו מכלי לכלי עד שיתערב; ונותן לפני התרנגולין, או לפני השוורים.  ומותר לערב המורסן על דרך זו בכלי אחד, ומחלק אותו בכלים הרבה, ונותן לפני כל בהמה ובהמה; ומערב בכלי אחד אפילו כור, ואפילו כוריים.

לה  אין מאכילין בהמה חיה ועוף בשבת, כדרך שהוא מאכיל בחול--שמא יבוא לידי כתישת קטנייות, או לידי לישת קמח וכיוצא בו.  כיצד:  לא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלושה ארבעה ימים, ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו וייתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת.  וכן לא ייתן לתוך פי יונים ותרנגולים, למקום שאינן יכולין להחזיר; אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד, ומשקה אותה מעומד, או נותן לתוך פיה מים בפני עצמן וכרשינין בפני עצמן, במקום שיכולה להחזיר.  וכן מאכיל העוף בידו, במקום שיכול להחזיר.  ואין צריך לומר, שייתן לפניהן והן אוכלין.

לו  במה דברים אמורים, במי שמזונותיו עליו, כגון בהמתו וחיתו ויוני הבית ואווזין ותרנגולין; אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ודבורים--לא ייתן לפניהם, לא מזון ולא מים.  ומותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים, והיא אוכלת.  אבל לא יעמיד אותה, על גבי דבר שהוקצה; ועומד בפניה, כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו.  וכן ביום טוב.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?