משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק ט

א  האופה כגרוגרת, חייב.  אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסממנין, או המחמם את המים--הכול עניין אחד הוא.  שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סממנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.

ב  הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ונתגלגלה--חייב:  שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה.  וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קולייס האספנין והוא דג דק ורך ביותר--הרי זה חייב:  שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן.  וכן כל כיוצא בהן.

ג  המפקיע את הביצה בבגד חם, או בחול ובאבק דרכים, שהן חמים מפני השמש--אף על פי שנצלת, פטור:  שתולדות חמה, אינם כתולדות האש; אבל גזרו עליהן, מפני תולדות האור.  וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם, פטור.  המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו, או דבר שאינו צריך בישול כלל--פטור.

ד  אחד נתן את האור, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס--כולם חייבים משום מבשל:  שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל.  אבל אם שפת אחד את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס--שניים האחרונים בלבד, חייבין משום מבשל.

ה  הניח בשר על גבי גחלים--אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בשניים ושלושה מקומות--חייב; לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול--חייב.  נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור--עד שיהפוך בו, ויתבשל חצי בישול משני צדדיו.  שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר--מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי מלאכה.

ו  המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת--הרי זה תולדת מבשל.  וכן הממסס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהם--הרי זה תולדת מבשל.  וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל.  כללו של דבר:  בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך--הרי זה חייב, משום מבשל.

ז  הגוזז צמר או שיער--בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי בין מן המת, אפילו מן השלח שלהן--חייב.  כמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט שאורכו כרוחב הסיט כפול; וכמה רוחב הסיט--כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה, כשיפתח ביניהן בכל כוחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת.  התולש כנף מן העוף, הרי זה תולדת גוזז.  הטווה את הצמר מן החי, פטור--שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך ניפוץ בכך, ואין דרך טווייה בכך.

ח  הנוטל ציפורניו, או שיערו, או שפמו, או זקנו--הרי זה תולדת גוזז, וחייב:  והוא, שייטול בכלי; אבל אם נטלן בידו, בין לו בין לאחר--פטור.  וכן החותך יבולת מגופו, בין ביד בין בכלי--פטור, בין לו בין לאחר.  ומותר לחתוך יבולת במקדש ביד, אבל לא בכלי; ואם הייתה יבשה--חותכה אף בכלי, ועובד.

ט  הנוטל שיערו בכלי, כמה ייטול ויהיה חייב--שתי שערות; ואם ליקט לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת--חייב.

י  ציפורן שפירש רובה, וציצין של עור שפירש רובן--אם פירשו כלפי מעלה, ומצערות אותו--מותר ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי; ואם נטלן בכלי, פטור.  ואם אינן מצערות אותו, אפילו בידו אסור.  ואם לא פירש רובן--אפילו מצערות אותו, אסור ליטלן בידו; ואם נטלן בכלי, חייב.

יא  [י] המלבן את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן--חייב.  וכמה שיעורו--כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ארבעה טפחים.  [יא] והמכבס בגדים--הרי הוא תולדת המלבן, וחייב.  והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו--הרי זה מכבסו, וחייב:  שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול.  ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.

יב  המנפץ את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכיוצא בהן--חייב.  וכמה שיעורו--כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו ארבעה טפחים.  והמנפץ את הגידים עד שייעשו כצמר, כדי לטוות אותן--הרי זה תולדת מנפץ, וחייב.

יג  הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה--חייב.  ואין הצובע חייב, עד שיהא צבע המתקיים; אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו--פטור:  שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום; וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור.

יד  העושה עין הצבע--הרי זה תולדת צובע, וחייב.  כיצד:  כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצא, שנעשה הכול שחור; או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה.  וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שאורכו ארבעה טפחים.

טו  הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטווה, חייב:  אחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הנוצה, או את הגידין, וכן כל כיוצא בהן.  העושה את הלבד--הרי זה תולדת טווה, וחייב:  והוא, שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני.

טז  העושה שני בתי נירין, חייב.  העושה נפה, או כברה, או סל, או סבכה, או שסרג מיטה בחבלים--הרי זה תולדת עושה נירין; ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו, חייב.  וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו, חייב.

יז  דרך האורגין, שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברוחבה; ושניים אוחזין זה מכאן וזה מכאן, ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותן זה בצד זה, עד שתיעשה כולה שתי בלא ערב.  ומתיחת החוטין כדרך האורגין, היא הנסכת המסכה; וזה המותח, נקרא מסך.  וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי, נקרא אורג.

יח  המסך חייב, והיא מלאכה מאבות מלאכות.  והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם, הרי זה תולדת מסך.  וכמה שיעורו, משיתקן רוחב שתי אצבעות.  וכן האורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות, חייב.  בין שארגן בתחילה, בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על האריג--שיעורו שני חוטין; ואם ארג חוט אחד, והשלים בו הבגד--חייב.  ארג בשפת היריעה, שני חוטין ברוחב שלושה בתי נירין--חייב:  הא למה זה דומה, לאורג צלצול קטן ברוחב שלושה בתי נירין.

יט  המדקדק את החוטין, ומפרידן בעת האריגה--הרי זה תולדת אורג.  וכן הקולע את הנימין, הרי זה תולדת אורג; ושיעורו, משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות.

כ  הבוצע שני חוטין, חייב; ובוצע, הוא המפריד את האריג.  בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב, הרי זה בוצע וחייב--והוא, שלא יהא מקלקל, אלא יתכוון לתקן, כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר:  שבוצעין, ואחר כך מאחין, וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו, עד שייעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד.  והסותר את הקליעה לתקן, הרי זה תולדת בוצע; ושיעורו, כשיעור הבוצע.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?