משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה פרק יח

משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

הלכות מלווה ולווה פרק יח

א המלווה את חברו סתם, הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה. לפיכך כשיבוא לגבות, תובע את בעל חובו תחילה: אם מצא עימו נכסים, בין מיטלטלין בין קרקעות--גובה מהן ברצון הלווה; ואם לא נתן הלווה מדעתו, מגבין אותו בית דין.

ב לא הספיק לו כל הנמצא כנגד שטר חובו--הרי זה גובה מכל הקרקעות שהיו ללווה, אף על פי שהן עתה מכורין לאחרים או נתונים במתנה: הואיל ומכר הלווה או נתן אחר שנשתעבד בחוב זה, הרי זה מוציא מיד הלקוחות או מיד בעלי המתנות; וזה הוא הנקרא טורף.

ג במה דברים אמורים, בקרקעות שהיו לו בעת שלווה. אבל נכסים הבאין לו לאחר שלווה--לא נשתעבדו לבעל חוב, ואינו טורף אותן. ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדין להיפרע מהן, וקנה אחר שלווה ומכר או נתן--הרי בעל חוב טורף מהן.

ד [ב] אין כל הדברים אמורין, אלא בקרקע. אבל המיטלטלין, אין עליהן אחריות: אפילו מיטלטלין שהיו לו בעת שלווה, שמכרן לשעתו--אין בעל חוב טורף אותן.

ה הקנה לבעל חובו כל המיטלטלין על גב הקרקע שיש לו, להיותו נפרע מן הכול--הרי זה טורף מאותן המיטלטלין: והוא שיכתוב לו בשטר חובו, שהקניתי לך מיטלטלין שיש לי על גב הקרקע שיש לי, שלא כאסמכתא, ושלא כטופסי השטרות.

ו וכן אם כתב לו שכל נכסים שאני עתיד לקנות, בין קרקעות בין מיטלטלין, הרי הן משועבדים לך להיפרע מהן, והמיטלטלין קנויין לך על גב הקרקעות להיפרע מהן, שלא כאסמכתא, ושלא כטופסי השטרות--הרי זה טורף, אף מן המיטלטלין שקנה הלווה לאחר שלווה: שכל תנאי שבממון קיים.

ז [ג] עשה שדהו הפותיקי לבעל חובו, או לאישה בכתובתה, והוא שיכתוב להן מכאן תגבו, ושטפה נהר--הרי זה גובה משאר נכסים, וטורף אותן; ואם התנה עימו שלא יהיה לו פירעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. וכן אם לווה ממנו, ופירש שאין לו עליו אחריות--הרי זה אינו גובה מן המשועבדין לעולם.

ח [ד] העושה שדהו הפותיקי לבעל חובו או לאישה בכתובתה, ומכרה--הרי זו מכורה; וכשיבוא בעל חוב לגבות--אם לא ימצא נכסים בני חורין, יטרוף אותה. במה דברים אמורים, בשמכרה לשעתה; אבל מכרה ממכר עולם, אינה מכורה.

ט [ה] עשה עבדו הפותיקי ומכרו--הרי בעל חוב גובה ממנו, מפני שיש לו קול. עשה שורו הפותיקי ומכרו, אין בעל חוב גובה ממנו; וכן שאר המיטלטלין, מפני שאין להן קול.

י [ו] עבד שעשהו רבו הפותיקי, ושיחררו--אף על פי שכתב לו לא יהיה לך פירעון אלא מזה, יצא לחירות; וכן אם הקדישו: שהחמץ והשיחרור וההקדש מפקיעין מיד השיעבוד; והרי בעל חוב חוזר וגובה חובו מן הלווה, וכותב עליו שטר בחובו, וטורף מזמן זה השטר.

יא ולמה הוא חייב לשלם, מפני שגרם לאבד ממון חברו; וכל הגורם להזיק, משלם כמו שביארנו במקומו. וכופין את רבו השני לשחררו, מפני תיקון העולם, שלא ימצאנו בשוק, ויאמר לו עבדי אתה.

יב [ז] המקדיש נכסיו--אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש, שההקדש מפקיע השיעבוד. וכשפודין הקרקע מיד ההקדש, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו, על מנת שייתן לבעל חוב את חובו, ולאישה כתובתה: לפי שכשתיפדה, ותצא לחולין ביד הלוקח--יבוא בעל חוב, ויטרוף אותה, או האישה בכתובתה, כמו שביארנו בערכין.

יג [ח] בעל חוב שבא לטרוף--אם יש מעות ללוקח, יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף; וחוזר הלוקח, ותובע למוכר. ואם עשה אותה הפותיקי, אינו יכול לסלקו בדמים.

יד [ט] ראובן שהיה חייב לשמעון מאתיים, והיו לו שתי שדות, ומכר אחת מהן ללוי במנה, וחזר ומכר לו השנייה במנה, ובא שמעון וטרף האחת במנה, וחזר לטרוף השנייה במנה הנשאר לו, והביא לוי מאתיים ואמר לו, אם תרצה להיות השדה שטרפת שומה לך בכל המאתיים שיש לך, הרי מוטב, ואם לאו, הא לך מאתיים של חובך והסתלק--הדין עם לוי. רצה שמעון, ועמד בה--אף על פי שקיבלה במאתיים, אין לוי חוזר ותובע ראובן אלא במנה אחת.

טו [י] מת ראובן, והניח שדה אחת שווה מאה, ובא שמעון וטרפה, ונתנו לו היתומים מאה מן המיטלטלין שהניח אביהן וסילקוהו--הרי זה חוזר, וטורף אותה בשאר חובו: שהמאה שנתנו לו מצוה עשו, שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן. ואם אמרו לו אלו המאה דמי השדה שטרפת, אינו יכול לחזור ולטרוף אותה פעם אחרת בשאר חובו.