משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה פרק א

משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

הלכות מלווה ולווה פרק א

א מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך" (שמות כב,כד): יכול רשות, תלמוד לומר "העבט, תעביטנו . . ." (דברים טו,ח). ומצוה זו, גדולה מן הצדקה על העני השואל--שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למידה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון . . ." (דברים טו,ט).

ב כל הנוגש את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד). ומצות עשה לנגוש את הנוכרי, ולהצר לו--שנאמר "את הנוכרי, תיגוש" (דברים טו,ג): מפי השמועה למדו, שזו מצות עשה.

ג אסור לאדם להיראות לבעל חובו, בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו: שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו; ואין צריך לומר, אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע--כך אסור ללווה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב, והוא יש לו: שנאמר "אל תאמר לריעך, לך ושוב" (משלי ג,כח).

ד וכן אסור ללווה ליקח ההלוואה, ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא בעל חוב מאיין יגבה, אף על פי שהמלווה עשיר גדול. ועושה זה--רשע הוא, שנאמר "לווה רשע, ולא ישלם" (תהילים לז,כא). וציוו חכמים, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.

ה [ד] כשיתבע המלווה הלוואתו--אף על פי שהוא עשיר, והלווה דחוק וטרוד במזונות--אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל המיטלטלין שימצאו לו. ואם לא הספיקו המיטלטלין--גובין מן הקרקע, אחר שמחרימין על מי שיש לו מיטלטלין או מי שידע לו מיטלטלין, ולא יביאם לבית דין. וגובין מכל קרקע שיש לו: אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו, או לבעל חוב שקדם--גובין לזה; ואם יבוא הראשון ויטרוף, יטרוף.

ו טען הלווה שמיטלטלין אלו שבידי אינן שלי, אלא פיקדון הם בידי, או שכורין, או שאולין--אין שומעין לו: אלא או יביא ראיה, או יגבה מהן בעל חובו.

ז [ה] אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה, ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן, אף על פי שעדיין לא לבשו אותן, ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן; אלא הרי אלו שלהן. במה דברים אמורים, בכלי החול. אבל בגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב; ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות, וחלי זהב או כסף--שהכול לבעל חובו.

ח [ו] היו לו מיטלטלין או קרקע, והרי עליו שטרי חובות לגויים, ואמר הרי כל נכסיי משועבדין לגויים, ואם ייטלו אותן הישראליים בחובם, יאסרו אותי הגויים בחובן, ואהיה בשביה--הורו רבותיי שאין שומעין לו, ויגבו הישראליים; וכשיבואו הגויים ויאסרוהו, הרי כל ישראל מצווין לפדותו.

ט [ז] מסדרין לבעל חוב, כדרך שמסדרין בערכין. כיצד: אומרין ללווה הבא כל המיטלטלין שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת. ונותנין לו מן הכול, מזון שלושים יום. וכסות שנים עשר חודש, מכסות הראויה לו; לא שילבוש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו, ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חודש. ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם; ואם היה עני, מיטה ומפץ לישן עליו. ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותם. ונותנין לו סנדליו ותפיליו.

י היה אומן--נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין: כגון שהיה חרש--נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה, ומין אחד מועט--נותנין לו שניים מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט; ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה.

יא היה איכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו; וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו: אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו. אין אלו כלים, אלא נכסים; ויימכרו עם שאר המיטלטלין בבית דין, ויינתנו לבעל חובו.

יב [ח] מלווה שבא להיפרע שלא בפני הלווה, כגון שהיה הלווה במדינה רחוקה, ותפסה האישה מיטלטלין מנכסי הבעל, כדי שתיזון מהן--מוציאין אותן מידה, ונותנין לבעל חוב: שאפילו היה בעלה עומד--לא היה יכול לזון את אשתו ובניו, עד שיפרע כל חובו.