משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה פרק ז

משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

הלכות מלווה ולווה פרק ז

א המלווה את חברו, ומישכן לו את השדה עד זמן קצוב, או עד שיביא לו מעות ויסתלק, והיה המלווה אוכל כל פירותיה--אפילו אכל כשיעור חובו, אין מסלקין אותו בלא כלום: שאם תסלק אותו בלא מעות, הרי זה כמי שהוציאו ממנו בדיינין. ואין צריך לומר שאם אכל יתר על מעותיו, אין מוציאין ממנו. וכן אין מחשבין משטר לשטר במשכונה.

ב הייתה הקרקע הממושכנת בידו של יתומים, ואכל שיעור חובו--מסלקין אותו בלא כלום. אכל יתר על חובו--אין מוציאין ממנו היתר, ומחשבין לו משטר לשטר.

ג כיצד מחשבין משטר לשטר: הרי שהייתה שדה זו ממושכנת לו במאה דינרין, ושדה אחרת ממושכנת לו בשטר אחר במאה דינרין, ושתי השדות לאדם אחד, ואכל מפירות השדה האחת בחמישים ומפירות השנייה במאה וחמישים--אומרים לו הרי אכלת מן הפירות במאתיים ואין לך כלום, וכאילו שני השטרות שטר אחד ומשכונה אחת.

ד [ב] מקום שנהגו לסלק המלווה, כל זמן שיביא לו מעות--הרי זה כמי שפירש, ואינו צריך לפרש דבר זה. וכן מקום שנהגו שלא יסתלק המלווה, עד סוף זמן המשכונה--הרי זה כמי שפירש; וכל הממשכן סתם, אינו יכול לסלקו עד שנים עשר חודש.

ה [ג] מקום שדרכן לסלק המלווה, כל זמן שירצה הלווה, והתנה עימו המלווה, שלא יסתלק עד סוף זמן המשכונה--הרי זה אינו יכול לסלקו. היה המנהג שאין המלווה מסתלק, עד סוף זמנו, וקיבל המלווה עליו שיסתלק, בכל עת שיביא לו מעותיו--הרי זה צריך לקנות מידו על כך.

ו [ד] המשכונה במקום שמנהגם לסלק המלווה, בכל עת שיביא לו מעותיו--אין בעל חוב של מלווה גובה ממנה כדרך שגובה מן הקרקע, ואין הבכור נוטל בה פי שניים, ושביעית משמטתה. וכשמסלק אותו, אינו נוטל אפילו פירות שבשלו ונפלו לארץ; ואם הגביה אותן קודם שיסלקו, קנה אותן. ומקום שאינו יכול לסלקו, עד סוף זמנו--בעל חוב גובה ממנה, והבכור נוטל בה פי שניים, ואין השביעית משמטתה.

ז [ה] אף על פי שמשכונה זו אסורה היא, ואבק ריבית כמו שביארנו--אפשר שיהיה מנהג זה בטעות, או לגויים, או דרך כל מי שחוטא ומישכן באותה המדינה: הואיל ואבק ריבית היא, הולכין אחר המנהג. ויש מי שהורה שזאת המשכונה בניכוי.

ח [ו] גוי שמישכן חצרו לישראל, וחזר הגוי ומכרה לישראל אחר--אין הממשכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראלי, אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו הגוי את המעות שיש לו על חצר זו: שהרי היא ברשות הממשכן בדיניהם, עד שייתן לו מעותיו ויסתלק.

ט [ז] הממשכן בית או שדה ביד חברו, והיה בעל הקרקע הוא האוכל פירותיה, ואמר לו המלווה לכשתמכור קרקע זו, לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו--הרי זה אסור; ואם אמר לו תמכרנה לי בשווייה, ועל מנת כך אני מלווה אותך--הרי זה מותר.

י [ח] מותר להרבות בשכר הקרקעות. כיצד: השכיר לו את החצר, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך בעשר סלעים בכל שנה, ואם תיתן שכר חודש חודש, הרי היא בסלע בכל חודש--הרי זה מותר.

יא [ט] המשכיר שדה לחברו בעשרת כורים לשנה, ואמר לו תן לי מאתיים זוז שאפרנס בהן את השדה, ואני אתן לך שנים עשר כור בכל שנה--הרי זה מותר: מפני שאם יפרנס את השדה בדינרין אלו, יהיה שכרה יותר.

יב וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין לשנה, ואמר לו תן לי מאתיים זוז שאבנה בהן חנות זו ואציירנה ואכיירנה, או אתקן בהן ספינה זו וכלי תשמישיה, ואני אעלה לך שנים עשר דינר בכל שנה--הרי זה מותר. אבל אם אמר לו תן לי מאתיים זוז כדי להתעסק בהן בחנות, או אוציאם בסחורה של ספינה, או אשכור בהן מלחים, ואני אעלה לך בשכר--הרי זה אסור.

יג [י] אסור להרבות בשכר האדם. כיצד--לא יאמר לו עשה עימי היום מלאכה זו, שהיא שווה כסף, ואני אעשה עימך בשבוע אחר, מלאכה שהיא שווה שתיים.

יד [יא] ומותר לאדם לומר לחברו נכש עימי ואנכש עימך, עדור עימי ואעדור עימך; אבל לא יאמר לו נכש עימי ואעדור עימך, עדור עימי ואנכש עימך. כל ימי גריד אחד, וכל ימי רביעה אחד. לא יאמר לו חרוש עימי בגריד, ואני אחרוש עימך ברביעה, שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יתר. וכן כל כיוצא בזה.

טו [יב] השוכר את הפועל בימי החורף לעשות עימו בימי הקור בדינר בכל יום, ונתן לו השכר, והרי שכרו שווה בימי החורף, סלע בכל יום--הרי זה אסור, מפני שנראה כמלווה אותו היום כדי שיזיל לו בשכרו. אבל אם אמר לו עשה עימי מהיום עד זמן פלוני בדינר בכל יום--אף על פי ששווה שכרו סלע בכל יום, הרי זה מותר: הואיל והוא מתחיל לעשות מעתה, אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שהקדים ונתנן לו בשכרו.