משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה פרק טו

משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז

הלכות מלווה ולווה פרק טו

א המלווה את חברו בעדים, ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים--בין שאמר לו בשעת הלוואה, בין שאמר לו אחר שהלווהו--הרי זה צריך לפורעו בעדים, מפני התנאי. טען הלווה ואמר לו, וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים, או מתו--הרי זה נאמן, ונשבע שבועת היסת ונפטר.

ב וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים, או בפני רופאים, ואמר לו, בפניהם פרעתיך, ואותן העדים שפרעתיך בפניהם מתו, או הלכו למדינת הים--הרי זה נאמן, ונשבע היסת ונפטר.

ג אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ואמר לו פרעתיך בפני אחרים, ומתו או הלכו למדינת הים--אינו נאמן: שמפני טענה זו התנה עליו, ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהם עומדים עימו, כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים פרעתי, והלכו להם.

ד [ב] יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן, שהאומר לחברו אל תפרעני אלא בעדים, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להן למדינת הים--אינו נאמן. וטעות סופרים היא; ולפיכך טעו המורים, על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות, ומצאתי בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה; ושתי נוסחאות מצאתי מן הגווילים בהלכה זו, ובשניהן כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים, נאמן.

ה ומפני טעות זו שאירעה למקצת הספרים, הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעו בפני אחרים--שאינו נאמן, אף על פי שהביא עדים שפרעו בפניהם; וגם זו טעות גדולה. והדין האמת, שאם באו עדים שפרעו בפניהם--נפטר, ואין כאן מקום חשש. גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחברו, פרעני בפני עדים ששנו הלכות, והלך ופרעו בפני עדים; וטעות סופרים היא. ומצאתי בגווילים כתוב, אזל פרעיה ביניה לבין דיליה.

ו אף על פי שהספרים המוגהין כמו שאמרנו, כך ייראה מדין התלמוד. ועוד, דברים של דעת הן; וכי מה היה לו לעשות--אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, פרעו בעדים: וכי יש לו לאסור העדים בבית הסוהר כל ימיהם, שלא ילכו; ועוד, אם מתו, מה יעשה--נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם, עד שיביא עדים. אם כן נעשת עדות זו עדות בשטר, ונמצא זה, כיון שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים, נעשת מלווה בשטר; ואין מי שעלה זה על ליבו.

ז אבל ודאי אם אמר לו בפני פלוני ופלוני--הוא הפסיד על עצמו, שפרע בפני אחרים והלכו להם; אבל אם באו והעידו שפרעו, אין כאן בית מיחוש. וכזה ראוי לדון ולהורות.

ח [ג] התנה המלווה על הלווה, שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו--הרי זה נוטל בלא שבועה, אף על פי שטען שפרעו. ואם הביא עדים שפרעו, אינו נוטל כלום.

ט [ד] התנה עליו שיהיה המלווה נאמן כשני עדים--אף על פי שהביא עדים שפרעו--הרי זה גובה ממנו בלא שבועה, שהרי האמינו כשני עדים: ואפילו הביא מאה שפרעו בפניהם, שהשניים כמאה. אבל אם אמר לו, הרי אתה נאמן עליי כשלושה--הואיל וירד למניין--אם פרעו בפני ארבעה, הרי זה פרוע.

י זה שהאמין המלווה כשני עדים, מה תהיה תקנתו כשיפרע--יקרע השטר, או יעיד זה המלווה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו על פלוני, או יעיד על עצמו שלא בפני הלווה שקיבל כל חוב שיש לו אצל פלוני.

יא [ה] הרי שפרעו, וטען המלווה שלא נפרע, וחזר ופרעו פעם שנייה מפני התנאי--הרי הלווה חוזר ותובע את המלווה בדין, ואומר לו כך וכך אתה חייב לי, מפני שפרעתיך שתי פעמים: אם הודה, ישלם; ואם כפר, יישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת. וכן כל כיוצא בזה.

יב [ו] התנה הלווה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי--אינו גובה בשטר זה, לא מן היורש ולא מן הלוקח. ואפילו אמר לווה, לא פרעתי--אין המלווה טורף בשטר זה מן הלקוחות: שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה.

יג טען הלווה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו, והמלווה אומר לא פרע כלום--משלם המקצת שהודה בו; ונשבע שבועת היסת, שהרי האמינו. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת, אינו נשבע.

יד [ז] התנה המלווה שיהיה גובה בלא שבועה, הרי זה גובה ממנו בלא שבועה. אבל אם בא לגבות מיורשיו, יישבע ואחר כך יגבה; ואם התנה שיגבה אף מן היורש בלא שבועה, גובה בלא שבועה. וכן אם התנה שיגבה מן העידית--גובה מן העידית אף מן היורשין, שכל תנאי שבממון קיים. בא לגבות מן הלוקח--לא יטרוף אלא בשבועה, שאין זה מתנה לאבד ממון חברו.