משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת פרק כ

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

הלכות שבת פרק כ

א אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך" (שמות כג,יב)--אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה--אף על פי שהוא מצווה על שביתתה--אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי--פטור.

ב והלוא לאו מפורש בתורה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ,ט)--שלא יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.

ג אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי--שלא יעשה בה מלאכה בשבת, והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו; ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי, שמא ישאיל או ישכיר. ואם מכר--קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ומחזירה; ואפילו שבורה, אין מוכרין. ומותר לו למכור על ידי סרסור, שהסרסור אינו משאיל ואינו משכיר.

ד ומותר למכור להם סוס--שאין הסוס אלא לרכיבת אדם, לא למשאוי, והחי, נושא את עצמו. וכדרך שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לגוי. ומותר למכור להם פרה לשחיטה, ושוחט אותה בפניו; ולא ימכור סתם, אפילו שור של פטם--שמא ישהה אותו, ויעבוד בו.

ה מקום שנהגו למכור להן בהמה דקה, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ובכל מקום, אין מוכרין להם חיה גסה, כמו שאין מוכרין להם בהמה גסה--אלא על ידי סרסור.

ו מי שהחשיך בדרך, ולא היה עימו נוכרי שייתן לו כיסו, והייתה עימו בהמה--מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, עד שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה, ואפילו בקול, כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת. וגזירת חכמים היא, שלא יניח כיסו על גבי בהמה, אלא אם אין עימו נוכרי.

ז היה עימו חירש שוטה וקטן, מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל. היה עימו חירש ושוטה, ואין עימו בהמה--נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חירש וקטן, נותנו לאי זה מהן שירצה. לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו--מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו--אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.

ח מותר למשוך את הבהמה במתג ורסן שלה, לרשות הרבים--והוא שתהיה ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם לנאקה וסוגר לכלב. אבל אם הוציא בהמה במתג שאין משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי הסוס, או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו, כגון שהוציא חמור בשיר של סוס או חתול בסוגר--הרי זה משאוי: שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה, משאוי הוא לה.

ט לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך; אפילו היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו--והוא, שלא ייצא חבל מתחת ידו טפח; וצריך שיהיה החבל שמפי הבהמה עד ידו, גבוה מן הארץ טפח או יותר. ומפני מה לא ימשוך הגמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקין בהן שם; ומפני זה, לא תצא בהמה בזוג שבצווארה, ואפילו היה פקוק, שאין לו קול.

י לא תצא בהמה בזוג שבכסותה, ולא בחותם שבצווארה, ולא בחותם שבכסותה, ולא ברצועה שברגלה, ולא בסולם שבצווארה. ואין חמור יוצא במרדעת, אלא אם כן הייתה קשורה לו מערב שבת. ולא ייצא הגמל במטולטלת התלויה לו בדבשתו או בזנבו, אלא אם כן הייתה קשורה בזנבו וחוטרתו; ולא ייצא הגמל עקוד יד, ולא עקוד רגל. וכן שאר כל הבהמה.

יא אין התרנגולים יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהם. ואין הכבשין יוצאין בעגלה שתחת האליה; ואין הכבשות יוצאות בעצים שמניחים להן בחוטמן, כדי שיתעטשו התולעין שבמוחן. ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צווארו, כדי שייכנע ויהיה נוח לחרישה. ולא תצא בהמה בשבכה שמניחין לה בפיה, כדי שלא תישוך או לא תאכל. ולא תצא הפרה בעור הקופד שמניחין לה על דדיה, כדי שלא יינק ממנה השרץ כשהיא ישנה; ולא תצא ברצועה שבין קרניה, בין לנואי בין לשמר. עז שחקק לה בקרניה, יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת; ואם תחבו בזקנה, אסור--שמא תנתחנו, ויביאנו בידו ברשות הרבים. וכן כל כיוצא בזה.

יב הזכרים יוצאים בעור הקשור להן על זכרותן, כדי שלא יעלו על הנקבות; ובעור הקשור להם על ליביהם, כדי שלא ייפלו עליהם זאבים; ובמטלנייות המרוקמות, שמייפין אותן בהן. והרחלות יוצאות, ואליה שלהן קשורה למעלה על גבן, כדי שיעלו עליהן הזכרים, או קשורה למטה, כדי שלא יעלו עליהן הזכרים; ויוצאות מלופפות במטלנייות, כדי שיהיה הצמר שלהן נקי. והעיזים יוצאות ודדיהן קשורות, כדי שייבש מהן החלב; אבל אם קשרן כדי שלא ייצא החלב עד שיחלוב אותו לערב, הרי אלו לא ייצאו.

יג אין חמור יוצא באוכף, אף על פי שקשור לו מערב שבת; ולא ייצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהורית שבין עיניו. ולא תצא בהמה בקלסטר שבפיה, ולא בסנדל שברגלה, ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה; אבל יוצאה היא באגד שעל גבי המכה, ובכבשישין שעל גבי השבר, ובשליה המדולדלת בה; ופוקק לה זוג שבצווארה, ומיטיילת בו בחצר. ונותן מרדעת על החמור בשבת, ומיטייל בחצר; אבל אין תולין לה קלסטר בפיה בשבת.

יד כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו; ואף על פי שהן בני דעת, ולדעת עצמן עושין, מצוה עליו לשומרן ולמונען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך, והגר" (שמות כג,יב).

טו עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן--הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן. אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד--הרי הן כגר תושב; ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.

טז הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר "ויינפש בן אמתך, והגר" (שמות כג,יב)--זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו: שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו.