משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת פרק כה

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

הלכות שבת פרק כה

א יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורדום לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.

ב ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו--כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.

ג כל כלי שמלאכתו להיתר--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך מקומו, בין לצורך גופו. וכל כלי שמלאכתו לאיסור--בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת--מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור.

ד כיצד: מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו. וכן אם טילטל אותה מן החמה, כדי שלא תיבש ותישבר, או מן הגשמים, כדי שלא תתפח ותיפסד--הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.

ה וכן מטלטל הוא הריחיים או המכתשת לשבר עליה אגוזים, או לעלות עליה למיטה--וזה הוא לצורך גופו; או לישב במקומה. אבל אינו מטלטלה כדי שלא תישבר, ולא כדי שלא תיגנב. וכן כל כיוצא בזה.

ו וכל שאינו כלי--כגון אבנים, ומעות, וקנים, וקורות, וכיוצא בהן--אסור לטלטלן. אבן גדולה או קורה גדולה--אף על פי שהיא ניטלת בעשרה בני אדם--אם יש תורת כלי עליה, מטלטלים אותה. דלתות הבית--אף על פי שהן כלים, לא הוכנו לטלטול; לפיכך אם נתפרקו, אפילו בשבת--אין מטלטלין אותן. וכן העפר והחול והמת, אין מזיזין אותן ממקומן; ובן שמונה חי--הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו.

ז מותר לטלטל הכלי, אפילו שלא לצורך תשמישו, אלא לעשות בו מלאכה, שלא נעשה לשמשה. כיצד--נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתוך בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכדכד לדחוף בו, מחט של סקאין לפתוח בו את הדלת, את המכתשת לישב עליה. וכן כל כיוצא בזה.

ח ומטלטל אדם מחט של יד השלמה, ליטול בה את הקוץ; אבל אם ניטל הקצה הנקוב שלה, או הקצה החד--אין מטלטלין אותה. ואם הייתה גולם ועדיין לא ניקבה, מותר לטלטלה.

ט כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו--כגון כלים המוקצים לסחורה, וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהן שמא ייפסדו--אסור לטלטלן בשבת; וזה הוא הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס, כגון המסר הגדול, ויתד של מחרשה, וסכין של טבחים, וחרב של אשכפים, וחצין החרשים, וקורנס הבשמים, וכיוצא בהן.

י כל כלי שהוקצה מחמת האיסור, אסור לטלטלו--כגון נר שהדליקו בו בשבת, והמנורה שהיה הנר עליה, ושולחן שהיו עליו מעות. אף על פי שכבה הנר, או שנפלו המעות--אסור לטלטלן: שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות--נאסר לטלטלו כל השבת כולה, אף על פי שהלך דבר שגרם לו האיסור. [יא] אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס--כגון נר ישן של נפט, וכלי הצואה, וכיוצא בהן--מותר לטלטלן בשבת, אם הוצרך להן.

יא [יב] כל הכלים הניטלין בשבת שנתפרקו דלתותיהן, כגון דלתות תיבה ומגדל--בין שנתפרקו בשבת, בין שנתפרקו קודם השבת--מותר לטלטל אותן דלתות. וכן כל הכלים הניטלין בשבת שנשברו--בין קודם שבת, בין בשבת--שבריהן ניטלין: והוא, שיהיו עושין מעין מלאכה; כיצד--שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם אין השברים ראויין למלאכה כלל, אסור לטלטלן.

יב [יג] כל כסויי הכלים, ניטלים בשבת--והוא, שיש תורת כלי עליהן. היה כלי מחובר בקרקע, כגון חבית הטמונה בארץ--אם יש לכסוי שלה בית אחיזה, מטלטלין אותו; ואם לאו, אין מטלטלין אותו. וכן כסויי הקרקעות, כגון בורות וחריצין--אין מטלטלין כסוי שלהן, אלא אם כן יש לו בית אחיזה. כסוי התנור--אף על פי שאין לו בית אחיזה, מותר לטלטלו.

יג [יד] שני דברים, אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו, והן סמוכים זה לזה או זה על זה או זה בזה, ובזמן שמטלטלין אחד מהן ייטלטל השני--אם היה צריך לדבר שמותר לטלטלו, מטלטלו ואף על פי שדבר האסור מיטלטל עימו; ואם היה צריך לטלטל דבר האסור, לא יטלטלנו באותו דבר המותר.

יד [טו] כיצד: פגה שהייתה טמונה בתבן, והררה שהייתה על גבי הגחלים--תוחבן בכוש או בכדכד ונוטלן, ואף על פי שהתבן והגחלים ננערים בשעת נטילה; וכן לפת או צנונות שהיו טמונים בעפר, ומקצת העלים מגולים--שומטן בשבת בעלה שלהן, ואף על פי שהעפר ננער. אבל אם היה כיכר או תינוק על גבי האבן, או על גבי הקורה--לא יטלטל האבן או הקורה, בכיכר או בתינוק שיש עליה. וכן כל כיוצא בזה.

טו [טז] נוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו, והאבן בידו; אבל לא דינר--שאם ייפול הדינר, ייטלנו האב בידו. כלכלה שהייתה נקובה, וסתם נקב שלה באבן--מותר לטלטלה, שהרי האבן נעשת כדופן. הייתה הכלכלה מלאה פירות, והאבן בתוך הפירות--אם היו הפירות רטובים כגון ענבים ותותים, נוטל אותה כמות שהיא: שאם ינער הפירות, ייטנפו בעפר; ובמקום הפסד, לא גזרו.

טז [יז] חבית ששכח אבן על פיה--מטה על צידה, והיא נופלת; הייתה בין החבייות, מגביהה למקום אחר והאבן עליה, ומטה על צידה שם, והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר--נוער את הכר, והן נופלות; ואם צרך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו. אבל אם הניח המעות מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית--הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו נפלו המעות והאבן: שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.

יז [יח] האבן שבקירויה--אם ממלאין בה, ואינה נופלת, הרי היא כמקצת הקירויה, ומותר למלאות בה; ואם לאו, אין ממלאין בה. בגד שעל הקנה, שומטו מן הקנה.

יח [יט] פירות שאסור לאוכלן--כגון פירות שאינם מעושרין, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או תרומה טמאה, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן--אסור לטלטלן; אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדין, אף על פי שלא נתן החומש--מותר לטלטלן.

יט [כ] מטלטל ישראל התרומה, אף על פי שאינה ראויה לו; ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה או עם החולין, אם היו שניהם בכלי אחד. במה דברים אמורים, בשהייתה הטמאה למטה, והיו פירות המיטנפין בקרקע--שאם ינער אותן, ייפסדו. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן--נוער הכלי, ונוטל הטהורה או החולין; ומניח הטמאה. ואם היה צריך למקום הכלי--בין שהטהורה למעלה בין שהייתה למטה, מטלטל הכול כאחד.

כ [כא] מדבך של אבנים שחשב עליו מבעוד יום--אם לימדום, מותר לישב עליהן למחר; ואם לאו, אסור. חריות של דקל שגרדן לעצים, ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה--מותר לטלטלן; וכן אם ישב עליהן מערב שבת, מותר לטלטלן.

כא [כב] הקש שעל המיטה--לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו; ואם היה מאכל בהמה, מותר לטלטלו. וכן אם היה עליו כר או סדין וכיוצא בהן--מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום. המכניס קופה של עפר לביתו--אם ייחד לה קרן זווית מערב שבת--מטלטלו בשבת, ועושה בו כל צרכיו.

כב [כג] אסור לבטל כלי מהכינו, מפני שהוא כסותר. כיצד: לא ייתן כלי תחת הנר בשבת, לקבל את השמן הנוטף--שהשמן שבנר, אסור לטלטלו, וכשייפול לכלי, ייאסר טלטול הכלי שהיה מותר; וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה. וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא ביטלו: שאם יחפוץ, ייטלנו.

כג [כד] נותנין כלי תחת הדלף; ואם נתמלא הכלי--שופך ושונה, ואינו נמנע: והוא, שיהיה הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם אינו ראוי, אינו נותן; ואם נתן, מותר לטלטלו במים המאוסין שבו: שאין עושין גרף של רעי, לכתחילה.

כד [כה] חבית של טבל שנשברה, מביא כלי ומניח תחתיה: הואיל ואם עבר ותיקנו, מתוקן--הרי הוא כמתוקן. ונותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהן ממש, ומותר לטלטל הכלי. קורה שנשברה--אין סומכין אותה בספל, או בארוכות המיטה: אלא אם כן היו רווחים, וכל זמן שיחפוץ ייטלם--כדי שלא יבטל כלי מהכינו. ופורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת; או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים--ובלבד שלא יתכוון לצוד: שהרי נוטלה בכל עת שירצה. וכופין את הסל בשבת לפני האפרוחים, בשביל שיעלו עליו ויירדו--שהרי מותר לטלטלו, כשיירדו מעליו. וכן כל כיוצא בזה.

כה [כו] בהמה שנפלה לבור או לאמת המים--אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה, מפרנסין אותה עד מוצאי שבת. ואם לאו, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה; ואם עלתה, עלתה: ואף על פי שביטל כלי מהכינו, שהרי משליכו לבור לתוך המים--מפני צער בעלי חיים, לא גזרו. ואסור להעלותה, בידו. וכן אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל דוחין אותן עד שייכנסו; ומדדין עגלים וסייחים. תרנגולת שברחה, אין מדדין אותה, מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין; אבל דוחין אותה, עד שתיכנס.