משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת פרק טו

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

הלכות שבת פרק טו

א עומד אדם ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד כולה. ועומד ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים: ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות; ואם הוציא--פטור, מפני שהוא ברשות אחרת. וכן עומד אדם ברשות היחיד, ופותח ברשות הרבים; ברשות הרבים, ופותח ברשות היחיד. בהמה שהייתה בחוץ, וראשה בפנים--אובסין אותה; ובגמל--עד שיהא ראשו ורובו בפנים, הואיל וצווארו ארוך.

ב לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים; ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד: אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה. במה דברים אמורים, בשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להן--גזירה, שמא יוציאם; אבל אם היו כלים שאינן נאים, שאינו צריך להן, או שהיה הבור בכרמלית, אף על פי שהכלים נאים--מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו, ואף על פי שלא הכניס ראשו ורובו.

ג עומד אדם ברשות הרבים, וקולט מן האוויר מן המים המקלחין מן הצינור או מן הכותל, ושותה: ובלבד שלא ייגע בצינור או בכותל, ויקלוט מעל גבן. ואם נגע--אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה, בפחות משלושה סמוך לגג--הרי זה אסור, שנמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד; וכן אם היה בצינור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצינור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים--הרי זה אסור. ולמה אינו חייב--מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין.

ד זיז שלפני החלון יוצא באוויר שעל רשות הרבים--אם היה למעלה מעשרה טפחים--מותר להשתמש עליו, שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים; לפיכך מותר להשתמש בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים.

ה במה דברים אמורים, בשהיה זיז אחד יוצא באוויר; אבל אם היו יוצאים בכותל שני זיזין, זה למטה מזה--אף על פי ששניהם למעלה מעשרה--אם יש בזיז העליון שלפני החלון רוחב ארבעה על ארבעה, אסור להשתמש עליו: מפני שהוא רשות בפני עצמו, והזיז שתחתיו רשות אחרת; ואסרו זה על זה, שאין שתי רשייות משתמשות ברשות אחת.

ו אין בעליון ארבעה, ואין בתחתון ארבעה--משתמש בשניהן; וכן בכל הכותל, עד עשרה טפחים התחתונים. היה בתחתון ארבעה, והעליון אין בו ארבעה--אינו משתמש בעליון, אלא כנגד חלונו בלבד; אבל בשאר הזיז שבשני צדדי החלון, אסור להשתמש, מפני זה שתחתיו, שחלק רשות לעצמו.

ז כל זיז היוצא על אוויר רשות הרבים שמותר להשתמש עליו--כשהוא משתמש בו, אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהן, שאם ייפלו לרשות הרבים, יישברו; אבל שאר כלים ואוכלין, אסור--שמא ייפלו לרשות הרבים, ויביאם.

ח שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זורק מזו לזו למעלה מעשרה--והוא שיהיו שניהם שלו, או שיהיה ביניהם עירוב; ואפילו בגדים וכלי מתכות, מותר לזרוק. ואם היו זה למעלה מזה, ולא היו בשווה--אסור לזרוק בגד וכיוצא בו, שמא ייפול ויביאנו; אבל כלי חרס וכיוצא בהן, זורק.

ט בור ברשות הרבים, וחלון על גביו--הבור וחוליתו מצטרפים לעשרה, וממלאין ממנו בשבת. במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לכותל בתוך ארבעה טפחים, שאין אדם יכול לעבור שם. אבל אם היה מופלג--אין ממלאין ממנו, אלא אם כן הייתה חוליתו גבוהה עשרה: שנמצא הדלי--כשייצא מן החוליה, ייצא למקום פטור.

י אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה, וחלון על גבה--שופכין לה מים בשבת. במה דברים אמורים, באשפה של רבים, שאין דרכה להתפנות; אבל של יחיד, אין שופכין עליה--שמא תתפנה, ונמצאו שופכין כדרכן ברשות הרבים.

יא אמת המים שהיא עוברת בחצר--אם יש בגובהה עשרה טפחים, וברוחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות--אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה, גבוהה עשרה טפחים, בכניסה וביציאה; ואם אין בגובהה עשרה, או שאין ברוחבה ארבעה--ממלאין ממנה, בלא מחיצה.

יב היה ברוחבה יתר מעשר אמות, אף על פי שאין בגובהה עשרה--אין ממלאין ממנה, עד שיעשה לה מחיצה: שכל יתר על עשר פרצה היא, ומפסדת המחיצות. ומה הוא לטלטל בכל החצר: אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא, או פס רחב ארבעה טפחים מרוח אחת--מותר לטלטל בכל החצר, ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד. אבל אם לא נשאר פס כלל--אסור לטלטל בכל החצר, שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית.

יג והיאך מעמידין את המחיצה במים: אם הייתה למעלה מן המים, צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם הייתה המחיצה כולה בתוך המים, צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים--כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין; ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע, הואיל ויש בה עשרה טפחים, הרי זו מותרת. ולא התירו מחיצה תלויה, אלא במים בלבד: מפני שאיסור הטלטול במים מדבריהם, הקלו במחיצתו, שאינה אלא כדי לעשות היכר.

יד אמת המים העוברת בין החצרות, והחלונות פתוחות אליה--אם אין בה כשיעור, משלשלין דלי מן החלונות וממלאים ממנה בשבת. במה דברים אמורים, בשאינה מופלגת מן הכותל שלושה; אבל אם הייתה מופלגת שלושה, אין ממלאים ממנה, אלא אם כן היו פסין יוצאין מן הכותלים מכאן ומכאן, שנמצאת האמה כאילו היא עוברת בתוך החצר.

טו כצוצטרה שהיא למעלה מן הים, וחלון בתוכה על גבי המים--אין ממלאים ממנה בשבת, אלא אם כן עשו מחיצה עשרה טפחים גבוהה על גבי המים כנגד החלון שבכצוצטרה, או תהיה המחיצה יורדת מן הכצוצטרה כנגד המים, ורואין אותה כאילו ירדה ונגעה עד המים. וכשם שממלאין מזו שעשו לה מחיצה, כך שופכין ממנה על הים--שהרי על הכרמלית הן שופכין.

טז חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות--אין שופכין בתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים במהרה. לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתיים בתוך החצר, או ברשות הרבים בצד החצר, כדי שיהיו המים נקבצים לתוכה; וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ, כדי שלא תיראה העוקה הזאת מרשות הרבים. והחצר והאכסדרה, מצטרפין לארבע אמות; וכמה הוא המקום שמחזיק סאתיים, חצי אמה על חצי אמה ברום שלושה חומשי אמה.

יז הייתה העוקה פחותה מסאתיים, שופכין לה מלואה; הייתה סאתיים, שופכין לה אפילו שישים סאה של מים, ואף על פי שהמים יתגברו, ויפוצו מעל הגומה לחוץ. במה דברים אמורים, בימות הגשמים, שהחצרות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין, ולא יבואו הרואים לומר שזה משתמש והמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים. אבל בימות החמה--אם הייתה מחזקת סאתיים, אין שופכין לה אלא סאתיים; הייתה פחותה מסאתיים, אין שופכין לה כל עיקר.

יח ביב ששופכין לו מים, והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרשות הרבים, וכן צינור ששופכין על פיו מים, והן נזחלין על הכותל ויורדין לרשות הרבים--אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה, אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור, מפני שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים; אלא שופך חוץ לביב, והן יורדין לביב.

יט במה דברים אמורים, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, שופך ושונה ואינו נמנע, שסתם צינורות מקלחין הן, ואדם רוצה שייבלעו המים במקומן. היה שופך על פי הביב, והמים יוצאין לכרמלית--הרי זה מותר, ואפילו בימות החמה: שלא גזרו על כוחו בכרמלית. לפיכך מותר לשפוך על כותל הספינה, והם יורדין לים.

כ לא ימלא מן הספינה, אלא אם כן עשה מקום ארבעה על ארבעה יוצא מן הספינה על הים. במה דברים אמורים, בשהיה בתוך עשרה; אבל אם היה למעלה מעשרה מן הים, מוציא זיז כל שהוא וממלא, שהרי דרך מקום פטור ממלא, ואינו צריך לזיז זה אלא משום היכר.

כא הקורא בספר בכרמלית, ונתגלגל מקצת הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו--אם נתגלגל חוץ לארבע אמות, הופכו על הכתב ומניחו: גזירה--שמא יישמט כולו מידו, ויעבירנו ארבע אמות. נתגלגל לתוך ארבע אמות, גוללו אצלו; וכן אם נתגלגל לרשות היחיד, גוללו אצלו. היה קורא ברשות היחיד, ונתגלגל לרשות הרבים--אם נח בה, הופכו על הכתב; ואם לא נח אלא היה תלוי באוויר רשות הרבים ולא הגיע לארץ, גוללו אצלו.

כב המעביר קוץ כדי שלא יוזקו בו רבים--אם היה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מארבע אמות; ואם היה בכרמלית, מוליכו כדרכו אפילו מאה אמה. וכן מת שהסריח ונתבזה יתר מדיי, ולא יכלו שכנים לעמוד עימו--מוציאין אותו מרשות היחיד לכרמלית. היורד לרחוץ בים, כשהוא עולה--מנגב עצמו, שמא יעביר מים שעליו ארבע אמות בכרמלית.