תלמוד ירושלמי -
מסכת שבת - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
דף יד,ב פרק ב הלכה א משנה במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בכלך לא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שרפה לא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:
דף יד,ב פרק ב הלכה א גמרא לא בלכש. ר' חייא בר בא אמר לוגשא. ר' אחא בשם רבי לייא דדינון אמרין היא הדא היא הדא: ולא בחוסן. רבי חנינא בשם רב פינחס פשתן שלא ננערה. כמה דאת אמר (ישעיהו ב) והיה החסון לנעורת: ולא בכלך. אנבון קיסריי. ארשב"ג חיזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי כולכא שמו: ולא בפתילת האידן. עורניתא: ולא בפתילת המדבר. כשמועה: ולא בירוקה שעל פני המים. כיתן דמוי: ולא בזפת ולא בשעוה. עד כאן לפתילות מיכן ואילך לשמנים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן מפני שהאור נמשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה. ועוד שלא הוצת האור ברוב הדלק. רבי זעירא בעי מעתה פתילה צריכה הצאתה ברוב הדלק. אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן פתילה צריכה הצאתה ברוב הדלק. התיבין חברייא והא קורה הא לא הוצאת האור ברוב הדלק. התיב רבי בא בר ממל והא ששיתא הרי לא הוצאת האור ברוב הדלק. א"ר שמי לא כן א"ר זעירא רב יהודה בשם רב ארבע מדורות כל שהן. מדורות הגפת. מדורות הזבל. מדורות החלב. מדורות גלעינים כל שהן. ועוד מן הדא דר' תחליפא שאל לרב חסדא ולא כן אלפן רבי שבת שחלה להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור החנוכה. הרי אינו שכיח ומוציא את הפתילה. הוי לית טעמא דלא משום
דף טו,א פרק ב הלכה א גמרא שלא הוצאת האור ברוב הדלק: ולא בשמן קיק. רבי יוסי בשם רבי לייא קיסוסא. רבי יונה רבי זעירא בשם רב יהודה עוף הוא ושמו קיק. תני רבי ישמעאל (ויקרא יא) ואת הקאת זה קיק: ולא בשמן שריפה. אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן. א"ר יוסה בשבת כתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה. נעשית היא מאיליה. ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביום טוב. ואין צריך לומר בשבת. מה חמית לומר כן מה חמית לומר כן (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר (ויקרא ז) והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו אחר שני בקרים. א' בוקרו של ט"ו ואחד בוקרו של י"ו. וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר. רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים. והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מפני יום טוב שחל להיות בע"ש. מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה. א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל. כמה דר' ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. ומה אית לך שמן שרפה שעבר זמנה. ר' יודה בר פזי מכיון שניטמאה כמי שעבר זמנה. תני רבי יוסי קומי רבי יוחנן מניין לכל הנימולים שלא יהו נימולים אלא ביום תלמוד לומר (ויקרא יב) וביום. א"ל רבי יוחנן ויש כאן זו. כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן ביום חוץ מנידה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. דרשה רבי חייא בר אבא לצוראי נידה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה.
דף טו,ב פרק ב הלכה א גמרא תמן אמרין אפילו עבר זמנה מפני חמותה ומפני כלתה. אשה אחת משל רבותינו ראו אותה טובלת כדרכה ביום. נאמר מעוברת זמן היתה. נידה שנאנסה וטבלה שמי בשם רב טהורה לביתה וטמאה לטהרות. רבי לעזר בשם רבי חנינא טמאה בין לביתה בין לטהרות. ומאי טעמא (ויקרא יג) וכובס שנית וטהר. מה הראשונה לדעת אף השנייה לדעת. ומנין שהראשונה לדעת (שם) וצוה הכהן וכבסו לדעת. וכן חמיין רבנן מקדמין לעיבורה. רב נחמן בשם רבי מנא מצוה להקדים כדי לזרז במצות. בת ישראל שבאת להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. רבי חונא בשם רבי ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל. כמה דתימה תמן לא עמד ב"ד וביטל. וכה לא עמד ב"ד וביטל בקרו של כהן שהיה עובד אצל ישראל וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל ישראל הרי זה מדליק על גביו שמן שריפה ואינו חושש. ישראל וכהן שהיו שותפין בחנות ממלא הוא ישראל את הנר. שמן שריפה ועולה בו לעלייה ויורד בו לחנות לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל. כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה אף על פי שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו. רבי חנניה בר עכברי הוה אזל ומיעבד עבידתיה גבי ר' חייא ציפורייא. מי אזיל מיזיל ליה הוה מלי בוצינא שמן שריפה. ולא כן סברינן מימר לעשות צרכיו של כהן אבל לא צרכיו של ישראל.
דף טז,א פרק ב הלכה א גמרא אמרין דלא הוה עבד כן לא הוה אתי. סברין מימר טמא ביתיה מטפי ליה. אמר רבי חנינא על ידי כן הוה שחר ועל ידי כן הוה קרץ. אדא שמשא שאל לרבי אמי בגין דאנא צבע פתילתא מן חולא. א"ל בטיל הוא על גב פתילות. רבי יודה בן פזי הורה לאילין דבר נחמיה כן. רבי אמי נסב פתילא. רבי לייא לא נסיב פתילא. ולא מודי רבי לייא לרב אמי. חשש היא משום גזל. וכולה מן הדין שמשא בביתיה בזבזא בהקדישא. גמליאל זוגא שאל לר' אסי מהו להוסיף לתוכו שמן חולין ומדליק. א"ל לא תני רבי הושעיה אלא אין מחייבין אותו למצותו. א"ר אבהו שנה לי רבי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. א"ל ר' זעירא ומה הוה טוביה. א"ל אדם גדול היה ובקי במשנתינו היה ופירשה רבי חייא דכפר תחמין קומי רבי ומניתיה חכים: ולא בחלב. רב ברונא אמר חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. יוסי בעי מה אנן קיימין אם במחוי אפי' לא נתן לתוכו שמן. ותני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוש מחוי הוא. ואם בשאינו מחוי אפי' נתן לתוכו שמן. אתא רב חנניה רב ברונ' בשם רב חלב מהותך וקירבי דגים מדליקין בהן. רבי חייא בר אשי עני מיתיה קומי רב. אמר ליה הן הויתא. אמר ליה בעיי משח דזית. אמר ליה ולא הוי לך קירבי דגים. אית תניי תני מדליקין בנפט. אית תניי תני אין מדליקין בנפט. אמר רב חסדא מה דמר מדליקין בההן איכומא. ומה דמר אין מדליקין בההן חיורא דהוא סכנה:
דף טז,א פרק ב הלכה ב משנה אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ר' ישמעאל אומר
דף טז,ב פרק ב הלכה ב משנה אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים שמן שומשמין שמן אגוזים שמן צנונות שמן דגים שמן פקועות בעטרן ובנפט ר"ט אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד:
דף טז,ב פרק ב הלכה ב גמרא הא בכל אילין קדמאי מדליקין: רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת. מה בין עיטרן מה בין קירבי דגים. קירבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע כבו ריחן רע. עיטרן בין כבה בין דלק ריחו רע. שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ארבע אמות לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו: וחכמים מתירין בכל השמנים. <בשמן פקועות>. רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד לו רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר אם כן מה יעשו אנשי בבל שאין להן אלא שמן שומשמין. מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים בלבד. מה יעשו אנשי אלכסנדריאה שאין להן אלא שמן צנונות. מה יעשו אנשי קפודקיא שאין להן לא כך ולא כך. אלא אין לך מה שהתירו ראשונים בלבד. תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין צורי מפני שהוא שרף:
דף טז,ב פרק ב הלכה ג משנה כל היוצא מן העץ אין מדליקין אלא פשתן וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן פתולת הבגד שקיפלה ולא היבהבה רבי אליעזר אומר טמאה ואין מדליקין בה רבי עקיבה אומר טהורה ומדליקין בה:
דף טז,ב פרק ב הלכה ג גמרא א"ר שמעון בר רב יצחק כתיב (שמות כז) להעלות נר תמיד שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד. תני ברבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש. ומסככין בו חוץ מן הפשתן. א"ר יוסי עשו אותו כעבים. דתנינן העבים הרכים אין בהם משום שלש על שלש. אמר רבי לעזר מן המשכן למדו דכתיב (שם) את המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר. וכתיב (יחזקאל מד) פארי פשתים יהיו על ראשם. את למד שש משש. ושש מפארי. ופארי מפארי. רבי אלעזר שאל מהו לעשות אוהל מעור בהמה טמאה. והכתיב ועורות תחשים.
דף יז,א פרק ב הלכה ג גמרא ר' יהודא ור' נחמיה ורבנן. ר' יהודא אומר טיינין לשם צובעו נקרא. ור' נחמיה אמר גלקטינין. ורבנן אמרין מין חיה טהורה. וגדילה במדבר. ותיי כיי דמר ר' לעזר בי ר' יוסי ר' אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם ר' מאיר כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר' אבון אמר קרש היה שמה. תני רבי הושעיה דחדא קרן ותיטב לה' משור פר מקרין ומפריס. מקרן כתב רחמנא. תמן תנינן כל הפחות מג' על ג' שהתקינו לפוק בו את המרחץ. ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאין מן המוכן טמא דרבי ר' ליעזר. ר' יהושע אומר אף מטלית חדשה מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור רבי עקיבה אומר מן המוכן טמא ושאינו מן המוכן טהור. מה בין המוכן מה בין שאינו מן המוכן. בין שהכינה לתוך הבית בין שהשליכה לאשפה. והתנן ר' ליעזר אומר אף מטלית חדשה כיוצא בהן. ולית בר נש אמר אף אפילו אלא עדי מודי על קדמייתא בין שהכינה לטלותה בין שלא הכינה לטלותה. הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא דברי ר' ליעזר והוא שקיפלה. וההיא ילפא מן הדא בשלא הכינה לטלותה. אבל הכינה לטלותה טמאה היא. ומה טעמיה דרבי ליעזר נעשה כמטהר כלים בשבת. מכיון שקיפלה לא טהרה שכן שמשים אומנים רוצים בקיפולה. ולא מבעוד יום שהיא טהורה. ר' לעזר בשם ר' הושעיה מפני יום טוב שחל להיות בע"ש. ולא מאיליה היא טהורה. א"ר יוסי בי ר' בון תיפתר שהיו בה שלש על שלש מצומצמות. ר' אחא רבי סימון בשם ר"ש נזירא
דף יז,ב פרק ב הלכה ג גמרא עשאה מזור טהורה. שרייה בשמן לא כמי שעשאה מזור. ר' זעירא ר' ינאי ר' ירמיה בשם רבי יהושע בן לוי נראין דברים שתהא הלכה כרבי עקיבה. שהוא אומר מעין שניהן ואינה אלא כר' יהושע מקולי שלש על שלש. לא סוף דבר טהורה אלא אפי' טמאה. בגין רב דרב אמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים:
דף יז,ב פרק ב הלכה ד משנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת אפילו היא של חרס ורבי יהודה מתיר אם חיברה היוצר מתחילה מותר לא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ורבי יהודה מתיר:
דף יז,ב פרק ב הלכה ד גמרא למה משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה. או שמא ישכח ויערה. מה נפיק מן ביניהן ההן זקוקה דיקלון אין תימר משום שלא הותחל בכל טיפה הרי לא הותחל בכל טיפה וטיפה אין תימר שמא ישכח ויערה הרי אינה שוכח ומערה: אם חיברה היוצר מתחילה מותר. שנייה היא שכולה אחד. אלא אם חברה בסיד או בגיפסוס. יאות דרבי יודה כדעתיה דר' יודה אמר משקה טופח חיבור. תני פתילה אחת בשני כוסות בשתי קערות בשני תמחויין אסור רבי יודה מתיר. ר' חנניא בשם רבי פינחס ר' יודה כדעתיה דר' יודה אמר טופח חיבור:
דף יח,א פרק ב הלכה ה משנה המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עכו"ם מפני ליסטים מפני רוח רעה אם בשביל החולה שישן פטור כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:
דף יח,א פרק ב הלכה ה גמרא א"ר שמואל בר רב יצחק מפני עכו"ם של סכנה. מפני ליסטים של סכנה. רבי יוסי בעי אי מפני ליסטים של סכנה ניתנו מותר. רבנן דקיסרין בשם רבי יוסי בן חנינא מותר. מה בין המציל ממה שבנר מה בין המציל ממה שבזית. רבנן דקיסרין בשם ר' שילא לא דומה המציל מגופה של פתילה. למציל חוץ מגופה של פתילה. א"ר יוחנן ר' יוסי ור"ש שניהן אמרו דבר אחד. כמה דר' יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה. כן ר"ש אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. מה אית לך צורף בגופו של פתילה. רבנן דקיסרין רבי לעזר בשם רבי חנינא שכן שמשי אומנין מחרכין לן כמה דתימא (דניאל ג) ושיער רישיהון לא התחרך. מהו מחרכון לון מפספין לון. תמן תנינן כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה. בר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר. מתני' פליגא על רבי יוחנן. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב שלא לצורך. והכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אפי' שלא לצורך. תני כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת. א"ר חנניה בריה דר' הילל מאחר שלא לצורך היה מתחייב בנפשו. וכאן אפילו שלא לצורך יהא פטור מן התשלומין. מן הדא (ויקרא כד) מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון. וקשיא על דבר קפרא הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה כולהן לצורך והיא
דף יח,ב פרק ב הלכה ה גמרא שלא לצורך. א"ר יוסי אין יסבור כרבי יוחנן דאמר הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה. רבי לעזר אמר הבערה לימדה על עצמה. ולית לרבי לעזר לאחת לחייבו על כל אחת ואחת. אשכח תני בשם ר' לעזר הנה לחייב על כולהן אחת. ניחא הבערה. חבורה אב שלה לצורך והיא שלא לצורך. ר' יוסי בי ר' בון אמר איתפלגון ר' לעזר ורבי יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה. וחורנה מחליף. הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. א"ר אבדימי אחוי דרבי יוסי הדא אמרה נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם. החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב. ר"ש בן אלעזר בשם ר' לעזר בי ר' צדוק חייב שתים. אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות. וחותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור. ר' יעקב בר אחא אמר במחלוקת כמאן דמר אינו חייב אלא אחת ברם כמאן דמר חייב שתים חייב. דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים. א"ר יודן תמן אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו. הבעיר ובישל. אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני חייב אחת. מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דמר אחת.
דף יט,א פרק ב הלכה ה גמרא היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר. רבי יוסי אומר משום מבשל. וקשיא על דרבי יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל. זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה. רבי חייא רובא אמר שתים. בר קפרא אמר אחת. מתיב בר קפרא לר' חייא רובא עבודה שהכהן מותר בה זר מחייב עליה. ומותיב לה והוא מתייב ליה והרי קמיצה עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה. משנקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. א"ל שנייא היא דכתיב (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש. והרי מליקה עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. א"ל שנייא היא דכתיב (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש. והרי מליקה עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. א"ל שנייא היא דכתיב (שם) וכל זר לא יאכל קדש. הרי טבל עד שלא נתקן אסור לזה ולזה. משניתקן אסור לזרים ומותר לכהנים. א"ל שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש. אמרין נצא לחוץ ונלמד. נפקון ושמעון. ר' יוסי אומר שתים. ר"ש אומר אחת. מאן דמר אחת משום זרות. ומאן דמר שתים אחת משום זרות. חורנייתה למה. משום שחיטה. והרי שחיטה בזר כשירה. אלא משום הילוך זריקה וקבלה אינה אלא שבות. הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה דר' יודא דו אמר משום מבעיר ניחא. על דעתיה דר' יוסי דו אמר משום מבשל מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא:
דף יט,ב פרק ב הלכה ו משנה על שלש עבירות נשים מיתות בשעת לידתן עד שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר:
דף יט,ב פרק ב הלכה ו גמרא אית תניי תני ילדות. אית תניי תני יולדות. מאן דמר ילדות תני בשם רבי יודה בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא (ירמיהו ב) לשוא הכיתי את בניכם. ומאן דמר יולדות מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה. רבי פינחס רבי ירמיה בשם ר' חייה בר בא כתיב (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים. בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים. אלא מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמה ב"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח. א"ר חייא בר בא כתיב (דברים כג) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. האם אם אינו יוצא אינו צריך ליה שמירה. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. אמר ר' אחאי בר יעקב כתיב (בראשית מב) וקרהו אסון בדרך. הא בבית לא. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי ביסנא בשם ר' לייא כתיב (ישעיהו לו) יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה. הא יום אחר לא. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי אייבי בר נגרי כתיב (תהילים קטו) בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. א"ר בא בר כינא נסר שהוא מתוח מגג לגג אפי' רחב כמה אסור להלך עליו. למה אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רב אמר היושב בבית מרועע עושה מלאך המות דניסטיס שלו. דכתיב (תהילים נה) ישי מות עלימו. כמה דתימר (דברים כד) כי תשה ברעך משאת מאומה. א"ר לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג. המהלך בדרך בעצמו. והישן בבית אפל לעצמו. והמפרש בים הגדול. א"ר יצחק בר מריון אילולי דכתיב (ישעיהו כג) כה אמר ה' הנותן בים דרך. כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת. ורבנן אמרין הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג. ובמים עזים נתיבה מן החג ועד חנוכה. רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין עובדא הוה באסיא אחא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתה. חמתיה חדא מטרונה א"ל כדון מפרשין. איתחמי ליה אבוי וגם קבורה לא היתה לו. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזיל בימא. ר' כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש. אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתה.
דף כ,א פרק ב הלכה ו גמרא אמר לאחוי צלי עלי. א"ל אין דצלייתי עלך. אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא תתרחץ על צלותי. הא דאת קטר לולבך קטור רגלך: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. אדם הראשון דמו של עולם. דכתיב (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה. דכתיב (שם) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר. אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר (משלי כ) נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני רבי יוסי אומר ג' דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה ואלו הן מצות נדה. ומצות חלה. ומצות הדלקה:
דף כ,א פרק ב הלכה ז משנה ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עישרתן עירבתן הדליקו את הנר ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין:
דף כ,א פרק ב הלכה ז גמרא תני רשב"ג אומר הלכות הקודש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות. ושלשתן נמסרו לעמי הארץ. הלכות הקודש דתנינן אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן. חטאות דתנינן הכל נאמנין על חטא'. הכשירות דתנינן ועל כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן. לא צורכא דלא הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן הדליקו. אמר ר' חייא בר אבא מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה. אמר רב חגי ר' שמואל בר רב יצחק הוה מפקיד גו בייתיה עירבתן הדליקו את הנר. ולמה לא אמר עישרתן. אלא כל מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל: ספק חשיכה ספק אינה חשיכה.
דף כ,ב פרק ב הלכה ז גמרא מעשה בי ר' ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה. ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו. אמר לו בני הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת. ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה. יצא לו והיה צועק ואמר אוי לי שנטרפה דעתו של אבא. אמר לו דעתך הוא שנטרפה דעתי הוא לא נטרפה. כיון שראו תלמידיו שהשיבם דבר של חכמה. נכנסו אצלו והיו שואלין אותו והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור. ובאחרונה אמר טהור. ונסתלקה נשמתו. אמרין ניכר ר' שהוא טהור. א"ר מנא ועד כדון ניכר. נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו והיה מגפפו ומנשקו ובוכה. ואומרי רבי רבי הותר הנדר רבי רכב ישראל ופרשיו: אין מטבילין את הכלים. מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים מערים עליהן ומטבילן. תני ר' הושעיה ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו. תני נפל דליו לתוך הבור נפלו כליו לתוך הבור מערים עליהן ומטבילן. תרין אמורין חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה. וחורנה אמר בכלים שניטמאו בוולד הטומאה. מתיב מאן דמר באב הטומאה למאן דמר בוולד הטומאה. אפילו בחול והא טעין הערב שמש. א"ל ברוצה לשתמש בהן חולין בטהרה. ר' ירמיה ור' זעירא בשם ר' חייא בר אשי אשה פיקחת מדיחה כוס כאן קערה כאן תמחוי כאן ונמצאת מרבצת את ביתה בשבת: אבל מעשרין את הדמאי. ר' יוסי בשם ר' אבהו ר' חזקיה בשם ר' יודה בן פזי דמאי דמתקן. דמאי דלא תקן: ומערבין וטומנין את החמין א"ר חייא בר אשי הדא דתימר בעירובי חצירות. אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן:
תלמוד ירושלמי -
מסכת שבת - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד