משנה תורה - ספר עבודה - הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות תמידין ומוספין פרק ח

א  ביום חמישים מספירת העומר--הוא חג השבועות, והוא יום עצרת.  וביום זה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חודש:  שני פרים ואיל ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר, חטאת.  ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והן מוסף היום.

ב  ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה--שתי הלחם.  ומקריבין עם הלחם:  פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת; ושני כבשים, זבח שלמים.  ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא.

ג  נמצא הקרב ביום זה, יתר על שני התמידין:  שלושה פרים ושלושה אילים וארבעה עשר כבשים, הכול עשרים בהמה עולות; ושני שעירים, חטאות נאכלים; ושני כבשים, שלמים נאכלים.

ד  [ב] שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ, ומן החדש--שנאמר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה . . ." (ויקרא כג,יז); לא מצאו חדש, יביאו מן העלייה.  [ג] חיטים שירדו בעבים--יש בהם ספק אם קורא אני בהם "ממושבותיכם", או אינם "ממושבותיכם".  לפיכך לא יביא; ואם הביא, כשר.

ה  וכיצד היו עושין:  מביאין שלוש סאין חיטין חדשות, ושפין אותן ובועטין בהן, כדרך כל המנחות; וטוחנין אותן סולת, ומנפין מהן שני עשרונות בשתים עשרה נפה.  והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

ו  [ד] שתי הלחם, שהן מן החדש--צריכין לבוא עישרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה.  ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן--דיי לו באחת עשרה נפה; והוא בא עישרון מכל סאה.  אבל העומר, שהוא בא משעורים חדשות--אינו בא מן המובחר אלא משלוש סאין, ובשלוש עשרה נפה.  [ה] וכולן--אם ריבה במידת הסאין שבאין מהן, או מיעט--כשרות.

ז  [ו] ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת; ואופין אותן אחת אחת.  [ז] ולישתן ועריכתן, בחוץ; ואפייתן בפנים, ככל המנחות.  [ח] ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת--אלא אופין אותן מערב יום טוב:  שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז)--"לכם", ולא לגבוה.  [ט] היה ערב יום טוב שבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.

ח  והרי מפורש בתורה שהם חמץ.  וכיצד עושה:  מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העישרון; וממלא העישרון סולת, ומחמצו באותו השאור.  [י] ומרובעות הן--אורך כל חלה שבעה טפחים, ורוחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות.

ט  [יא] כיצד הנפת הלחם, עם שני כבשי השלמים:  מביא שני הכבשים, ומניף אותם כשהם חיים--שנאמר "והניף . . . אותם . . . תנופה" (ויקרא כג,כ); ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, יצא.  ואחר כך שוחטין אותן, ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהן, ומניחן בצד שתי הלחם; ומניח שתי ידיו מלמטן, ומניף הכול כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד.  ואם הניפן אחד אחד, יצא.

י  ואחר כך מקטיר אימורי שני הכבשים, ושאר הבשר נאכל לכוהנים.  וכן שתי החלות--נוטל כוהן גדול אחת מהן, והשנייה מתחלקת לכל המשמרות; ושתיהן נאכלות כל אותו היום וחצי הלילה, כבשר קודשי קודשים.

יא  [יב] שחט שני כבשים על ארבע חלות--אם אמר יקדשו שתיים מתוך ארבע, מושך שתיים מהן ומניפן; והשאר, פודין אותו בפנים, ונאכלין בחוץ, כשאר החולין.  ואם לא התנה, לא קדש הלחם.

יב  [יג] שחט ארבעה כבשים על שתי חלות--מושך שניים מהם, וזורק דמן שלא לשמן; ומניף השניים הנשארים הכשרים, עם שתי הלחם.

יג  [יד] שתי החלות, מעכבות זו את זו.  ושני הכבשים, מעכבין זה את זה:  מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה--ייקח זוג לשני; שחט אחד לשמו, ייקח לו זוג.

יד  [טו] שתי הלחם, מעכבין את הכבשים; ושני הכבשים, אינן מעכבין את הלחם.  ואם הונפו עם הכבשים, מעכבין זה את זה:  ואם אבד הלחם, יאבדו הכבשים; ואם אבדו הכבשים, יאבד הלחם, ויביאו לחם אחר, וכבשים אחרים.

טו  [טז] שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים, כיצד עושין בהן:  יונפו; ותעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה--גזירה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה, ויביאו לחם בלא כבשים.

טז  הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר, הבאים ביום זה בגלל הלחם--אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.

יז  שני פרים של מוסף היום, ופר הבא בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  [יח] איל של מוסף היום, ושני אילים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  [יט] שבעה כבשים של מוסף היום, ושבעה כבשים הבאים בגלל הלחם--אינן מעכבין זה את זה.  ואם נשחטו, כולן מעכבין זה את זה.

יח  [כ] התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין; ולא המוספין מעכבין זה את זה, ולא מניין העולות כולן מעכב.  כיצד:  הרי שלא מצאו אלא שישה כבשים, מקריבין שישה; אפילו לא מצאו אלא אחד, מקריבין אותו:  בין בראשי חודשים, בין בימי המועדות והשבתות.  ואינן חייבין להקריב השאר למחר, או למועד אחר; אלא כל קרבן ציבור שעבר זמנו, בטל קרבנו.

יט  לא מצאו אלא שני כבשים--אם יקריבו אותן למוסף היום, אין להן תמידין למחר--הרי הדבר שקול:  אם הקריבום למוסף היום, הקריבו; ואם רצו להניחם למחר לתמידין, יניחו.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?