משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
א בראשי חודשים, מקריבין מוסף ראש החודש אחר תמיד של שחר. וכמה הוא מוסף ראש חודש: פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר עיזים, חטאת.
ב מעשה כל העולות אחד הוא, כמעשה התמיד; ומעשה החטאת של ראשי חודשים ושל מועדות, כמעשה החטאת הנאכלת שביארנו.
ג בפסח--מקריבין קרבן מוסף בכל יום מיום הראשון עד יום השביעי, כמוסף ראשי חודשים: פרים שניים ואיל אחד ושבעה כבשים, הכול עולות; ושעיר, חטאת הנאכלת.
ד ביום שני של פסח, שהוא יום שישה עשר בניסן--מקריבין יתר על מוסף של כל יום, כבש לעולה עם עומר התנופה; והיא מנחה של ציבור, כמו שביארנו. [ד] וזמנו קבוע; ולפיכך דוחה את השבת, ואת הטומאה.
ה אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל, שנאמר "והבאתם את עומר ראשית קצירכם, אל הכוהן" (ויקרא כג,י): מצותו לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב, מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. [ו] מצותו להיקצר בלילה--בליל שישה עשר, בין בחול בין בשבת; [ז] וכל הלילה כשר לקצירת העומר. ואם קצרוהו ביום, כשר. [ח] מצותו לבוא מן הקמה; לא מצאו, יביאו מן העומרים. [ט] מצותו לבוא מן הלח; לא מצאו, יביאו מן היבש.
ו [י] היה דרכן להביא מן השדות שבדרום: היה נר חצי השדה, וזורע חצייה בשנה זו; ובשנה אחרת נר החצי שזרע, וזורע החצי שנר ומביא ממנו.
ז [יא] עומר זה, מן השעורים היה בא; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו. וכיצד היה נעשה: מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול; וקוצרין שלוש סאין שעורים, בשלושה אנשים, ובשלוש קופות, ובשלוש מגלות.
ח כיון שחשיכה, אומר להם הקוצר לכל העומדים שם--בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין; בא השמש, אומרין לו הין. מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין; מגל זה, אומרין לו הין. קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין; קופה זו, אומרין לו הין. ואם היה שבת, אומר להן--שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין; שבת זו, אומרין לו הין. אקצור, והן אומרין לו קצור. שלושה פעמים, על כל דבר ודבר.
ט וכל כך למה: מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה "ממוחרת, השבת" (ויקרא כג,יא; ויקרא כג,טו; ויקרא כג,טז), הוא שבת בראשית; ומפי השמועה למדו חכמים, שאינה אלא שבת יום טוב. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין, בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בשישה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת.
י והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח--מצות וקלוי" (יהושוע ה,יא). ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרוא נקרה; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא, מימי השבוע.
יא [יב] קצרוהו, ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, וחבטו אותו, וזורין, ובוררין. ולוקחין את השעורין, ומהבהבין אותו על האש באבוב מנוקב, כדי שיהיה האור שולט בכולו: שנאמר "אביב קלוי באש, גרש כרמל" (ויקרא ב,יד)--מפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד.
יב ואחר שקולין אותו, שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו; ונותנין אותו לריחיים של גרוסות, וטוחנין את השלוש סאין, ומוציאין מן הכול עישרון, שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם; וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.
יג ולוקחין זה העישרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן, ביום שישה עשר בניסן; ונותנין עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. ומניפו במזרח--מוליך ומביא, ומעלה ומוריד; ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית, כשאר המנחות. וקומץ, ומקטיר; והשאר נאכל לכוהנים, כשיירי כל המנחות. ואימתיי קומצין אותו, אחר שמקריבין מוסף היום; וכבש העולה, קודם תמיד של בין הערביים.
יד [יג] אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה, קודם לקצירת העומר--שנאמר "ראשית קצירכם" (ויקרא כג,י), שיהיה תחילה לכל הנקצרים. במה דברים אמורים, בקציר שראוי להביא ממנו עומר; אבל בית השלהין שבעמקים--הואיל ואינו ראוי להביא ממנו--קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש. [יד] תבואה שהשרישה קודם העומר, העומר מתירה; ואם לאו--אסור לקוצרה כדרך שאסור לאוכלה, עד שיבוא העומר הבא.
טו תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה; וקוצרין מפני הנטיעות, שלא ייפסדו; וקוצרין לפנות מקום לבית האביל, או לבית המדרש--שנאמר "קצירכם" (ויקרא כג,י), ולא קציר מצוה. [טז] ואף על פי שמותר לקצור, לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרין, אלא יניחם צבתים.
טז [יז] כבר ביארנו שאין מביאין מנחות, ולא מנחת נסכים, ולא ביכורים, מן החדש קודם הבאת העומר; ואם הביא, פסול. ולא יביא, קודם להבאת שתי הלחם; ואם הביא, כשר. [יח] וכל המקריב מנחה מן החדש תחילה, מברך שהחיינו.
יז [יט] תבואה שזרעה אחר שקרב העומר, וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה--הרי זה ספק: אם מביאין ממנה מנחות לכתחילה, קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם, וקצירת העומר; או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם, אחר הבאת העומר של שנה אחרת.
יח [כ] וכן תבואה בקרקע, וחנטו עליה, או הנצו עלים שלה, כשהביאו שתי הלחם--הרי זה ספק: אם הנצת העלים או חנטתן כמו השרשה, והותרה להביא ממנה מנחות; או אינה חשובה כהשרשה. לפיכך לא יביא; ואם הביא, הורצה. [כא] והקוצר קודם קצירת העומר--אינו לוקה, והקציר כשר.
יט [כב] מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר--שנאמר "וספרתם לכם, ממוחרת השבת" (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות--שנאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן. [כג] שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום. ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא.
כ [כד] מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן; ונשים ועבדים, פטורין מספירת העומר. [כה] וצריך לברך בכל לילה, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על ספירת העומר--קודם שיספור; מנה ולא בירך--יצא, ואינו חוזר ומברך.
משנה תורה -
ספר עבודה -
הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י