משנה תורה - ספר עבודה - הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות תמידין ומוספין פרק ב

א  מצות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח, שנאמר "אש, תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו,ו); אף על פי שהאש ירדה מן השמיים, מצוה להביא אש מן ההדיוט--שנאמר "ונתנו בני אהרון הכוהנים, אש--על המזבח" (ראה ויקרא א,ז).

ב  בבוקר עורכין עצים, ועושין בראש המזבח מערכה גדולה של אש--שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר" (ויקרא ו,ה); וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר, יתר על עצי המערכה--שנאמר "וביער עליה הכוהן עצים".  וכן מוסיפין שני גזרים עם תמיד של בין הערביים, שנאמר "וערכו עצים, על האש" (ויקרא א,ז)--מפי השמועה למדו, שבתמיד של בין הערביים הכתוב מדבר.

ג  שני גזרים של בין הערביים--מעלין אותן שני כוהנים, כל אחד ואחד בעץ יחידי בידו:  שנאמר "וערכו" (ויקרא א,ז), הרי כאן שניים.  אבל של שחר, בכוהן אחד.

ד  שלוש מערכות של אש, עושין בראש המזבח בכל יום:  ראשונה--מערכה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות; ומערכה שנייה בצידה--קטנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום; ומערכה שלישית--אין עליה כלום אלא לקיום מצות האש, שנאמר "אש, תמיד תוקד" (ויקרא ו,ו).

ה  מפי השמועה למדו שזה שנאמר "על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו,ב), זו מערכה גדולה; "ואש המזבח, תוקד בו" (שם), זו מערכה שנייה של קטורת; "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ה), זו מערכה שלישית של קיום האש.  אבל אברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב, נותנין אותן בצידי מערכה גדולה.

ו  המכבה אש המזבח--לוקה, שנאמר "לא תכבה" (ויקרא ו,ה; ויקרא ו,ו); אפילו גחלת אחת, ואפילו הורידה מעל המזבח וכיבה--לוקה.  אבל אש מחתה, ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה--אף על פי שכיבה אותן בראש המזבח, פטור:  שהרי ניתקה למצוה אחרת, ואין אני קורא בהן אש המזבח.

ז  כשמסדר עצי מערכה גדולה, מסדר אותה במזרח המזבח, ויהיו מראיה, שהתחיל לסדר מן המזרח; וריוח היה בין הגזרים.  וראשי הגזרים הפנימיים, היו נוגעין בדשן שבאמצע המזבח; והוא הנקרא תפוח.

ח  ואחר שמסדר מערכה גדולה, חוזר ובורר עצי תאנה יפים; ומסדר מערכה שנייה של קטורת מכנגד קרן מערבית דרומית, משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות, ובה, כמו חמש סאין גחלים.  ובשבת עושין בה כמו שמונה סאין גחלים, מפני שעליה מקטירין בכל שבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.

ט  מערכה שלישית של קיום האש--עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח, ומצית בה את האש; ולא יצית האש למטה, ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין, שנאמר "ואש המזבח, תוקד בו" (ויקרא ו,ב)--מכאן להצתה, שלא תהיה אלא בראשו של מזבח.

י  הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום--מצות עשה, שנאמר "והרים את הדשן" (ויקרא ו,ג); והיא עבודה מעבודות כהונה.  ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן--יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהן בשאר עבודות, שנאמר "ופשט, את בגדיו, ולבש, בגדים אחרים . . . והרים את הדשן" (ראה ויקרא ו,ג-ד):  אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונות, לפי שאין דרך ארץ שימזוג כוס לרבו, בבגדים שבישל בהן קדירה לרבו.

יא  אימתיי תורמין הדשן--בכל יום, משיעלה עמוד השחר; וברגלים, משליש אחרון של לילה; וביום הכיפורים, מחצות הלילה.

יב  כיצד תורמין:  מי שזכה לתרום, טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך.  ואחר כך לוקח המחתה, ושל כסף הייתה; והיא הייתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח, במערבו של כבש.  ונוטל את המחתה, ועולה לראש המזבח; ומפנה את הגחלים, הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ.

יג  והופך פניו לצפון, ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון; וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים, במקום שנותנים מוראות העוף, ודישון המזבח הפנימי והמנורה.  וחתייה זו שחותה במחתה, ומוריד לרצפה אצל המזבח--היא המצוה של כל יום.

יד  [יג] אחר שירד זה שתרם, רצים הכוהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצינורות, ועולין לראש המזבח; וכל אברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה, מחזירין אותם לצדדי המזבח.  ואם אין הצדדין מחזיקין, סודרים אותם בכבש כנגד הסובב.

טו  ואחר כך גורפין את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח, ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח, וגורפין מאותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך; ומורידין אותו למטה.  וברגלים לא היו מורידין אותו, אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח, מפני שהוא נואי למזבח.

טז  [יד] כל מי שרצה מן הכוהנים--ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיס, אלא כל הרוצה.  ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן.  [טו] ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו.

יז  וכשמוציאין אותו חוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחוזקה, ולא הזרמים גורפים אותו; ולא יפזרנו שם--שנאמר "ושמו" (ויקרא ו,ג), שיניחנו בנחת.  ואסור ליהנות בו.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות תמידין ומוספין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?