משנה תורה - ספר שופטים - הלכות סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו

הלכות סנהדרין פרק יט

א  כל לא תעשה שיש בו כרת ואין בו מיתת בית דין, שלוקין עליהן--אחד ועשרים הם; ואלו הן:  (א) הבא על אחותו, (ב) ועל אחות אביו, (ג) ועל אחות אימו, (ד) ועל אחות אשתו, (ה) ועל אשת אחיו, (ו) ועל אשת אחי אביו, (ז) ועל הנידה, (ח) והאוכל חלב, (ט) והאוכל דם, (י) והאוכל חמץ בפסח, (יא) והאוכל ביום הכיפורים, (יב) והעושה מלאכה ביום הכיפורים, (יג) והאוכל נותר, (יד) והאוכל פיגול, (טו) והטמא שאכל בשר הקודש, (טז) והטמא שנכנס לעזרה, (יז) והשוחט קודשים בחוץ, (יח) והמעלה קודשים בחוץ, (יט) והמפטם את השמן, (כ) והסך בשמן המשחה, (כא) והמפטם את הקטורת.

ב  כל מחוייבי מיתה בידי שמיים שהן בלא תעשה ויש בהן מעשה, שלוקין עליהן--שמונה עשר; ואלו הן:  (א) זר שאכל תרומה גדולה, בין טמאה בין טהורה; (ב) וזר שאכל תרומת מעשר; (ג) וזר שאכל ביכורים, אחר שנכנסו לירושלים; (ד) וזר שאכל חלה; (ה) והאוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר; (ו) והאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה; (ז) וכוהן טמא שאכל תרומה טהורה; (ח) וכוהן שנכנס לקודש הקודשים, שלא לעבודה; (ט) וכוהן שיצא מן המקדש, בשעת עבודה; (י) ולוי שעבד בעבודת כוהנים; (יא) וזר ששימש במקדש; (יב) ומחוסר בגדים--הרי הוא כזר, ולוקה אם עבד; (יג) וכוהן טמא ששימש; (יד) ושתוי ששימש; (טו) טבול יום ששימש; (טז) מחוסר כיפורים ששימש; (יז) פרוע ראש ששימש; (יח) קרוע בגדים ששימש.

ג  אבל המשמש בלא קידוש ידיים ורגליים--אף על פי שהוא חייב מיתה, אינו לוקה:  מפני שהיא מצות עשה.  וכן נביא שכבש נבואתו, או שעבר על דברי עצמו, והעובר על דברי נביא--אף על פי ששלושתן במיתה, אין לוקין:  שהן באין מכלל עשה, והרי הוא כעשה שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו); ולאו הבא מכלל עשה--הרי הוא כעשה, ואין לוקין עליו.

ד  כל לא תעשה שבתורה שאין בהן כרת ולא מיתת בית דין, שלוקין עליהן--מאה שמונה ושישים; ואלו הן:  (א) העושה צלם; (ב) העושה צורה לנואי; (ג) הפונה אל האלילים באחד מן המעשים; (ד) המקים מצבה; (ה) הנוטע אילן במקדש; (ו) הנותן אבן משכית; (ז) הנודר בשם עבודה זרה; (ח) הנשבע בשמה; (ט) הנהנה בה; (י) הבונה עיר הנידחת; (יא) הנהנה מעיר הנידחת; (יב) העושה כחוקות הגויים; (יג) הקוסם; (יד) המעונן; (טו) המנחש; (טז) החובר; (יז) הדורש אל המתים; (יח) המוחק שם, וכיוצא בו, כגון הורס אבן מן המזבח, או שורף עץ מן המקדש; (יט) והמכבה אש המזבח; (כ) העולה עליו במעלות; (כא) הנכנס לעזרה בבגדים טמאים; (כב) זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית; (כג) המסיר בדי הארון; (כד) המזיח חושן מעל האיפוד; (כה) הקורע פי המעיל; (כו) המקריב על מזבח הזהב; (כז) כוהן שנכנס להיכל, שלא בשעת עבודה; (כח) בעל מום שנכנס לשם; (כט) שתוי שנכנס לשם; (ל) בעל מום ששימש; (לא) ערל ששימש; (לב) כוהן שעבד בעבודת הלויים; (לג) כוהן שנכנס למקדש פרוע ראש; (לד) כוהן שנכנס למקדש קרוע בגדים; (לה) המקדיש בעלי מומין; (לו) השוחטן; (לז) הזורק דמיהן; (לח) המקטיר אימוריהן; (לט) המקריב קרבנות גויים בעלי מומין; (מ) המטיל מום בקודשים בזמן המקדש; (מא) העובד בקודשים; (מב) הגוזז אותן; (מג) המקטיר שאור או דבש; (מד) העושה שיירי מנחות חמץ; (מה) המקריב בלא מלח; (מו) המקריב אתנן או מחיר; (מז) הנותן שמן על מנחת חוטא; (מח) הנותן עליה לבונה; (מט) הנותן שמן בקרבן סוטה; (נ) הנותן עליו לבונה; (נא) המבדיל בחטאת העוף; (נב) הממר בקודשי מזבח; (נג) האוכל בשר קודש שנטמא; (נד) האוכל מפסולי המוקדשין; (נה) כוהן שאכל בשר קודשי הקודשים חוץ לעזרה; (נו) זר שאכל בשר קודשי קודשים, אחר מתן דמים; (נז) זר שאכל בשר בכור; (נח) כוהנת שנישאת לזר שאכלה חזה ושוק, אפילו לאחר מיתת בעלה; (נט) חללה שאכלה תרומה; (ס) האוכל קודשים קלים, קודם זריקת דמים; (סא) האוכל קודשים קלים חוץ לירושלים; (סב) האוכל בכור חוץ לירושלים; (סג) האוכל מעשר שני אחר שראה פני הבית, חוץ לירושלים; (סד) כוהן שאכל ביכורים משנכנסו לירושלים, קודם הנחה בעזרה; (סה) כוהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים, אחר שהונחו בעזרה; (סו) האוכל בירושלים מעשר שני שנטמא, קודם שייפדה; (סז) טמא שאכל מעשר שני הטהור בירושלים; (סח) האוכל מעשר שני באנינות, וכן כל הקודשים; (סט) ערל שאכל בשר קודש או תרומות; (ע) האוכל ממנחת כוהן, וכן מכל דבר שהוא כליל לאישים; (עא) האוכל מבשר חטאות הנשרפות, וכן מכל הטעון שריפה; (עב) השוחט פסח על החמץ; (עג) השובר בו עצם, בין בראשון בין בשני; (עד) המוציא מבשרו חוץ לחבורתו; (עה) האוכל מבשרו חוץ לחבורתו; (עו) האוכל מבשרו נא או מבושל; (עז) הנהנה מן ההקדש במזיד; (עח) האוכל טבל שעדיין לא הופרש ממנו מעשר, אפילו מעשר עני, אף על פי שהורמו תרומותיו; (עט) האוכל מבשר נפש חיה שנגמר דינה לסקילה, אף על פי שנשחטה; (פ) האוכל בהמה טמאה; (פא) האוכל עוף טמא; (פב) האוכל דג טמא; (פג) האוכל שרץ העוף; (פד) האוכל שרץ הארץ; (פה) האוכל שרץ המים; (פו) האוכל רמש האדמה, אף על פי שאינו רבה; (פז) האוכל תולעים שבפירות, אחר שפירשו; (פח) האוכל נבילה; (פט) האוכל טריפה; (צ) האוכל אבר מן החי; (צא) האוכל גיד הנשה; (צב) האוכל בשר בחלב; (צג) המבשל בשר בחלב; (צד) האוכל מתבואה חדשה, קודם הבאת העומר; (צה) האוכל עורלה; (צו) האוכל כלאי הכרם; (צז) האוכל תערובת חמץ בפסח; (צח) האוכל חמץ אחר חצות; (צט) המקיים חמץ בפסח ברשותו, כגון שחימץ עיסתו; (ק) השותה יין נסך; (קא) נזיר שאכל מגפן היין; (קב) נזיר שגילח; (קג) נזיר שניטמא למת; (קד) המגלח את הנתק; (קה) החותך סימני צרעת או שכווין; (קו) העובד בנחל שנערפה בו העגלה; (קז) הזורע ארץ ישראל בשביעית; (קח) הזומר את האילן בשביעית; (קט) הקוצר ספיח בלא שינוי; (קי) הבוצר בלא שינוי; (קיא) הזורע בשנת היובל; (קיב) הקוצר בה בלא שינוי; (קיג) הבוצר בה בלא שינוי; (קיד) המכלה פיאת שדה, ולא נתנה לעני; (קטו) המלקט לקט, ולא נתנו לעני; (קטז) המעולל כרמו, ולא נתנו לעני; (קיז) המלקט פרט כרמו, ולא נתנו לעני; (קיח) הלוקח עומר השכחה, ולא נתנו לעני; (קיט) הלוקח אם על הבנים, ולא שילח האם; (קכ) הזורע כלאיים בארץ בזרעים; (קכא) הזורע כלאי הכרם בארץ; (קכב) המרכיב אילנות כלאיים בכל מקום; (קכג) המרביע בהמה כלאיים בכל מקום; (קכד) המנהיג בכלאיים בכל מקום; (קכה) החוסם בהמה בעת מלאכה בכל מקום; (קכו) השוחט אותו ואת בנו בכל מקום; (קכז) הממשכן חברו בידו, ולא החזיר העבוט; (קכח) החובל אלמנה, ולא החזיר המשכון; (קכט) החובל כלים שעושין בהן אוכל נפש ולא החזיר; (קל) עד זומם שאינו בן תשלומין; (קלא) המכה חברו הכיה שאין בה שווה פרוטה; (קלב) בן סורר ומורה בעדות ראשונה; (קלג) המוציא שם רע, שנמצא דברו שקר; (קלד) המקלל חברו בשם; (קלה) הנשבע לשוא; (קלו) הנשבע לשקר; (קלז) המחלל נדרו; (קלח) היוצא חוץ לתחום בשבת; (קלט) העושה מלאכה ביום טוב; (קמ) המקיף פיאת ראש; (קמא) המקיף פיאת זקן; (קמב) השורט על מת; (קמג) הקורח ראשו על מת; (קמד) הכותב כתובת קעקע; (קמה) הלובש שעטנז; (קמו) הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה; (קמז) איש שלבש מלבושי אישה; (קמח) אישה שלבשה מלבושי איש; (קמט) כוהן שניטמא למת; (קנ) כוהן שקידש זונה ובעלה; (קנא) או שקידש גרושה ובעלה; (קנב) או שקידש חללה ובעלה; (קנג) וכוהן גדול שבעל אלמנה, אף על פי שלא קידשה; (קנד) המחזיר גרושתו, אחר שנתקדשה; (קנה) הנושא זקוקה ליבם; (קנו) הבא על הקדשה; (קנז) ממזר שנשא בת ישראל ובעל; (קנח) פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל; (קנט) המסרס איש, וכן שאר זכרי בהמה חיה ועוף; (קס) אונס שגירש אנוסתו, ולא החזירה; (קסא) מוציא שם רע שגירש אשתו, ולא החזירה; (קסב) הקורב אל העריות בדרך מדרכי הזנות, אף על פי שלא גילה ערוה, וזה הוא חשוד על העריות; (קסג) המתחתן בגויים; (קסד) גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל; (קסה) גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל; (קסו) מלך שהרבה נשים; (קסז) מלך שהרבה סוסים; (קסח) מלך שהרבה כסף וזהב.  נמצאו כל הלוקים מאתיים ושבעה, סימן להם ילקו זדים.

משנה תורה - ספר שופטים - הלכות סנהדרין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו