משנה תורה -
ספר שופטים -
הלכות סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
א כל דיין שדן דיני ממונות וטעה--אם טעה בדברים הגלויין הידועין, כגון דינין המפורשין במשנה או בתלמוד--חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה מקודם, ודנין בו כהלכה.
ב ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם, או שטימא דבר הטהור, או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים, וכיוצא בזה--הרי זה פטור מלשלם: אף על פי שגרם להיזק, לא נתכוון להזיק.
ג [ב] טעה בשיקול הדעת, כגון דבר שהוא מחלוקת תנאין או אמוראין, ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש, ועשה כאחד מהן, ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר--אם היה זה הדיין מומחה, ונוטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן--הואיל והוא מומחה, חוזר הדין; ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם.
ד אחד הנוטל רשות מראש גלות, או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, כמו שביארנו.
ה [ג] היה הטועה מומחה בית דין, ולא נטל רשות ולא קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה, אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין, וטעה בשיקול הדעת--אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין; ואם אי אפשר לחזור, ישלם מביתו.
ו [ד] אבל מי שאינו מומחה, ולא קיבלו אותו בעלי דינין--אף על פי שנטל רשות--הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה; וכל אחד מבעלי דינין--אם רצה, חוזר ודן בפני בית דין.
ז ואם טעה, ונשא ונתן ביד--חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים--ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוון להזיק הוא.
ח [ה] דיין שטעה, וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא יישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה--אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום: שלא קיבל עליו ליתן לו או למחול לו, אלא כדי שייפטר משבועה שחייבו בה הטועה; וכל קניין בטעות, חוזר. וכן כל כיוצא בזה.
ט [ו] שניים שנתעצמו בדין--אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין--כופין אותו, ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם--כותבים ונותנין לו, ואחר כך מוציאין ממנו. ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלים--כותבין ושולחין ושואלין, ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית דין הגדול.
י [ז] במה דברים אמורים, בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען, או בשאמר המלווה נדון כאן והלווה אומר נלך לבית דין הגדול. אבל אם אמר המלווה נלך לבית דין הגדול--כופין את הלווה ועולה עימו, שנאמר "עבד לווה, לאיש מלווה" (משלי כב,ז).
יא וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות--כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עימו. וכן כל כיוצא בזה.
יב [ח] במה דברים אמורים, בשהיו שם עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלווה; אבל טענה ריקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו, ונפטר.
יג [ט] וכן הדין בזמן הזה, שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהן חכמים גדולים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהן תלמידים שאינן כמותן: אם אמר המלווה, נלך למקום פלוני שבארצו לפני פלוני הגדול, ונדון לפניו בדין זה--שכופין את הלווה, והולך עימו. וכך היו מעשים בספרד בכל יום.
משנה תורה -
ספר שופטים -
הלכות סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו