משנה תורה -
ספר שופטים -
הלכות סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
א אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין, או מן המחייבין, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו, אלא נטה אחר דברי חברו--הרי זה עובר בלא תעשה, ועל זה נאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב): מפי השמועה אמרו, שלא תאמר בשעת מניין, דיי שאהיה כאיש פלוני, אלא אמור מה שבפניך.
ב ובכלל לאו זה, שלא יחזור המלמד זכות בדיני נפשות ללמד חובה, שנאמר "לא תענה על ריב, לנטות" (שמות כג,ב). במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן; אבל בשעת גמר דין, יש למלמד זכות לחזור ולהימנות עם המחייבין.
ג תלמיד שהיה מזכה, ומת--רואין אותו כאילו הוא מזכה במקומו. [ד] אמר אחד יש לי ללמד זכות, ונשתתק או מת קודם שילמד זכות ויאמר מאיזה טעם מזכה--הרי זה כמי שאינו. [ה] שניים שאמרו טעם אחד--אפילו משני מקראות, אין נמנין אלא באחד.
ד [ו] ומפי השמועה למדו, שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול--שמא יסמכו השאר על דעתו, ולא יראו עצמן כדאי לחלוק עליו: אלא יאמר כל אחד דבר הנראה לו בדעתו. [ז] וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, אלא לזכות. כיצד: אומרים לזה שחטא, אם לא עשית דבר זה שהעידו בו עליך, אל תירא מדבריהם.
ה [ח] אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות, יש לי ללמד עליו חובה--משתקין אותו. אמר יש לי ללמד עליו זכות, מעלין אותו עימהן לסנהדרין: אם יש בדבריו ממש--שומעין לו, ואינו יורד משם לעולם; ואם אין ממש בדבריו, אינו יורד משם כל היום כולו. אפילו אמר הנידון עצמו, יש לי ללמד על עצמי זכות--שומעין לו, ועולה למניין: והוא, שיהיה בדבריו ממש.
ו [ט] בית דין שטעו בדיני נפשות, וחייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה, ונראה להם הטעם שיסתרו בו את דינו, כדי לזכותו--סותרין, וחוזרין ודנין אותו. אבל אם טעו, ופטרו את המחוייב הריגה--אין סותרין את דינו, ואין מחזירין אותו.
ז במה דברים אמורים, בשטעו בדבר שאין הצדוקיין מודין בו. אבל אם טעו בדבר שהצדוקיין מודין בו, מחזירין אותו לחובה.
ח כיצד: אמרו הבא על הערווה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--מחזירין אותו, וממיתין אותו; אבל אם אמרו המערה שלא כדרכה פטור, ופטרוהו--אין מחזירין אותו. וכן כל כיוצא בזה.
משנה תורה -
ספר שופטים -
הלכות סנהדרין - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו