משנה תורה - ספר טהרה - הלכות כלים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח

הלכות כלים פרק יט

א  כמה שיעור השבר שיישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו, אם היה טמא, או לא יקבל טומאה, אם היה טהור:  העשוי לאוכלין, משיינקב במוציא זיתים.  והעשוי למשקין, משיינקב במכניס משקין--כשמניחין אותו על המשקה, ייכנס המשקה לכלי מן הנקב.

ב  העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו, והרי הוא מקבל טומאה, עד שיינקב במוציא זית.  ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרה בלבד, לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלים מן הכלים; ואם הוציאה משקין, הרי בטיל תשמישה.

ג  [ב] חמש מידות בכלי חרס:  ניקב במוציא משקה--טהר מלהיטמא משום גסטרה, ועדיין כלי הוא חשוב לקדש בו מי חטאת.

ד  ניקב בכונס משקה--אינו ראוי לקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא חשוב להכשיר בו הזרעים במשקין התלושין בו כמו שביארנו.

ה  ניקב בשורש קטן--אין המים שבתוכו מכשירין את הזרעים, והרי הן כמי שאינן בכלי; ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים, ומקבל טומאה.

ו  ניקב במוציא זיתים--טהר, והרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים שאין מקבלין טומאה; ועדיין כלי הוא חשוב, להציל בצמיד פתיל:  עד שיפחת רובו, כמו שביארנו בטומאת מת.

ז  [ג] החבית, שיעורה באגוזים.  הלפס והקדירה, שיעורן בזיתים.  וכן עריבה של חרס, שיעורה בזיתים:  אפילו הייתה גדולה ומחזקת ארבעים סאה בלח, ונפחתה במוציא זיתים--אף על פי שהיא מוטה על צידה ולש בה, טהורה:  שמתחילתה, לא לכך נעשת.

ח  [ד] הפך והטני, שיעורן בשמן.  והצרצור, שיעורו במים.  [ה] נר שניטל פיו, טהור; ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, אינו מקבל טומאה, ואינו בכלל כלי חרס, עד שיוסק כולו בכבשן ככלי חרס.

ט  [ו] חבית שנפחתה, וכשמטין אותה על דופנה מקבלת, או שנחלקה כמין שתי עריבות--עדיין היא מקבלת טומאה; נתרעעה, ואינה יכולה להיטלטל בחצי קב גרוגרות--טהורה.

י  [ז] חבית שניטלו אוזניה--הרי היא כגסטרה, אפילו אוזן אחת; נסדקה למטה מאוזניה--אף על פי שאוזניה קיימות, הרי זו כגסטרה.  ואם מתחילה עשאה שלא באוזניים, נידונת כחבית.

יא  [ח] חבית שנסדקה בכבשן, ונמצאת שהיא שתי גסטריות--אם משנגמרה מלאכתה נסדקה, מקבלת כל גסטרה מהן טומאה; ואם קודם שתיגמר מלאכתה נסדקה, ואחר כך נשרפה בכבשן--הרי היא טהורה.

יב  והיאך ייוודע דבר זה:  אם היו שבריה שווין, ותוכה מאדים--עד שלא נגמרה מלאכתה, נסדקה; אין שבריה שווין, ואין תוכה מאדים--בידוע שאחר שנגמרה מלאכתה נשברה, ומקבלת טומאה כשאר שברי כלי חרס הראויין לתשמיש.

יג  [ט] גסטרה שנתרעעה, ואינה מקבלת משקין--אף על פי שמקבלת אוכלין, הרי זו טהורה:  שאינה עשויה אלא לקבל משקין הדולפין כמו שביארנו; ואם הייתה דולפת, אין עושין גסטרה לגסטרה.  וכן גסטרה שנפחתה או שנחלקה לשניים, טהורה--שלא אמרו שיירים של שיירים מיטמאין, אלא שיירי כלי חרס בלבד הן שמיטמאין.

יד  [י] גסטרה שהיו חידודין יוצאין ממנה, בין שהייתה יושבת בין שהייתה מוטה על צידה--כל המקבל מן החידודין זיתים כשתימלא הגסטרה זיתים--מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר; וכל שאינו מקבל עימה בזיתים--מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר.

טו  [יא] כיצד מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר:  שאם נגעה הטומאה בגסטרה מתוכה, מיטמא החידוד; נכנסה הטומאה באוויר הגסטרה, אפילו הייתה כנגד החידוד--לא נטמא החידוד.

טז  [יב] וכיצד כנגדו מיטמא באוויר:  שאם הייתה הטומאה באוויר הגסטרה כנגד החידוד, נטמא החידוד עם הגסטרה.  ועל דרך זו היא בכל מקום שנאמר בכלי חרס ובתנור וכיריים--מיטמא במגע וכנגדו באוויר, או אין מיטמא כנגדו באוויר.

יז  וכן כל טומאת מגע האמורה בעניין טומאת כלי חרס או תנור וכיריים, הוא שתיגע הטומאה בהן מתוכן; וכל טומאת אוויר הוא שלא תיגע הטומאה כלל, אלא תיכנס לאוויר בלבד.

יח  [יג] חבית שנתרעעה, וטפלה בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים נופלים--הרי זו מקבלת טומאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה.  נשברה, ודבק חרסיה אחר שפירשו, או שהביא חרסים ממקום אחר, וטפלם בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים עומדין--הרי זו טהורה, מפני שבטל שם כלי מעליה.

יט  היה בהן חרס מחזיק רביעית--כנגד אותו החרס בלבד מיטמא באוויר, מפני שהוא כלי בפני עצמו; ושאר החבית אינו מיטמא עד שתיגע בה הטומאה מתוכה, מפני שאינה כלי שלם.

כ  [יד] חבית שניקבה, וסתם הנקב בזפת, ואחר כך נשברה--אם יש בחרס הסתום בזפת כדי להחזיק רביעית, הרי זה מקבל טומאה:  מפני שהוא משברי החבית, ולא בטל שם כלי מעל החבית.

כא  אבל חרס שניקב אחר שפירש מן הכלי, וסתם הנקב בזפת--אף על פי שהוא מחזיק רביעית, טהור:  שהחרס שניקב, בטל שם כלי מעליו וטהר; וכל שטהר בכלי חרס שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.

כב  [טו] קומקמוס שניקב, ועשהו בזפת--טהור, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן.  וכן כלי הזפת והשעווה וכיוצא בהן--טהורין, ואינן בכלל הכלים.  [טז] משפך של חרס שפקקו בזפת--אינו מקבל טומאה, שאין הזפת משים אותו כלי קיבול; אבל משפך של עץ שסתמו--הרי זה כלי קיבול, ומיטמא.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות כלים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח