משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יב

א  אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש על התרומה, ואלו הן.  יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש:  גזירה שמא יהיה פי הכלי צר, ולא יהיה בו כשפופרת הנוד; ונמצאו הכלים שבתוכו כאילו טבלו במים שבכלי, לא במקוה.

ב  במה דברים אמורים, בשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין, טהור; אבל אם היה טמא--מתוך שעלתה לו טבילה, עלתה לכלים שבתוכו, אפילו להשתמש בהן בקודש.

ג  [ב] כלי שנטמאו אחוריו במשקין--לא נטמא תוכו, ולא בית אצבע שבעובי שפתו; והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו, טהורין; ושותה בו, ואינו חושש שמא ייגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו.  במה דברים אמורים, בתרומה; אבל לקודש--אם נטמאו אחוריו, נטמא כולו.

ד  [ג] הנושא את המדרס, מותר לו לישא עימו תרומה כאחד--הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס, הרי היא טהורה; אבל לא הקודש, אף על פי שלא נגע בו.

ה  מעשה היה באחד שנשא חבית של קודש, וטימאה במדרס שנשא עימה.  ובאותה שעה גזרו שהנושא את המדרס, לא יישא את הקודש; ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש, כמעשה שהיה.  ואם עבר ונשא--הואיל ולא נגע בקודש, הרי הקודש טהור.

ו  [ד] בגדי אוכלי תרומה--אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות, הרי בגדיהן מדרס לקודש.

ז  [ה] כלי שהוא מפוצל, ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מיטה וכיוצא בה--אם נטמא, וצריך להטבילו לתרומה--יש לו להטבילו כולו כאחת, כשהוא מקושר.  אבל לקודש--מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר החוצץ; ומטביל, ואחר כך קושר.

ח  [ו] כלים הנגמרין בטהרה--אפילו היה העושה אותן תלמיד חכמים, ונזהר בהן--הרי אלו צריכין טבילה לקודש, ואינן צריכין הערב שמש.  אבל לתרומה--משתמש בהן בלא טבילה, שהרי נעשו בטהרה.  ומפני מה הצריכום טבילה לקודש--גזירה משום רוק עם הארץ שייגע בהן בשעת מלאכה, ועדיין הוא לח אחר שנגמרו.

ט  [ז] הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה.  כיצד:  כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהן--נטמא כל שבכלי לקודש, אבל לא לתרומה.  וכל המעלות, של דבריהם הם; ורמז יש למעלה זו בתורה, "כף אחת עשרה זהב, מלאה קטורת" (במדבר ז,יד; ועוד אחת עשרה פעמים בהמשך הפרק)--אמרו חכמים כל מה שבכף, הרי הוא כגוף אחד.

י  אפילו כלי שאין לו תוך, מצרף מה שעליו לקודש, כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או על גבי העור, ואף על פי שאין הפירות נוגעין זה בזה.

יא  [ח] היו שני הציבורין בתוך הכלי, ודבר אחר ביניהן, ונטמא אחד משניהן--אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי, הכלי מצרפן ונטמא הכול; ואם אינו צריך לכלי, לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד.

יב  [ט] היו שני ציבורין בכלי, והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי, ונגע טמא בציבור השני--נטמאו שניהן בצירוף הכלי; ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן, אף על פי שהן אחורי הכלי.  נגע הטמא במים שאחורי הכלי, נטמא האוכל המחובר להן; והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי, או לא נטמא מחמת הצירוף.

יג  [י] אוכל קודש שנטמא, והניחו בכלי, ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור, ואין נוגעין זה בזה--הטהור בטהרתו, והטמא בטומאתו.  בא טבול יום, ונגע באוכל הטמא--יש בדבר ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום, מפני צירוף הכלי, או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום.

יד  [יא] הרביעי--בקודש פסול, אבל בתרומה טהור; וכן השלישי שבתרומה--אם נגע במשקה קודש, הרי זה נטמא כמו שביארנו.  והשלישי שבתרומה או שבקודש--אם נגע במשקה תרומה, לא פסלו.

טו  [יב] מי שנטמאת ידו אחת, ונגע בה בידו שנייה או ביד חברו--פסל את השנייה, והרי היא כשלישי.  ואם הייתה ידו בלולה במשקה--אף על פי שלא נגע, נטמאת חברתה; וצריך להטביל את שתיהן, ואחר כך ייגע בקודש.  אבל בתרומה--אם נטמאת ידו האחת, לא נטמאת חברתה, ואפילו נגע בה, כשהיא נגובה; ואינו צריך להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה.

טז  [יג] אוכלין נגובין שלא הוכשרו, אוכלין אותן בידיים מסואבות; במה דברים אמורים, בתרומה.  אבל בקודש--חיבת הקודש מכשרתן, ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר; ואפילו לא נגע בו אלא בכוש, או שתחב לו חברו לתוך פיהו--הרי זה אסור.

יז  אין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו, שנטמאו--מפני שחיבת הקודש מכשרתן.  [יד] במה דברים אמורים, לפסול האוכל עצמו ולאוסרו באכילה; אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק.  כיצד:  נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר--הרי זה השני ספק, מפני שהראשון לא הוכשר.

יח  [טו] האונן אחר שתם זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים אחר שהביא כפרתו--צריכין טבילה לאכילת הקודש; אבל לא לתרומה, שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה.

יט  ומפני מה הצריכום טבילה לקודש:  שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקודש, והסיחו דעתן; ושמא נטמאו, והם לא ידעו.  ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה; אבל לנגיעה, נוגעין בקודשים קודם טבילה.  ומחוסר כיפורים שנגע בקודש, פסלו כמו שביארנו.

כ  [טז] שש מעלות הראשונות--עשו אותן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש.  וחמש אחרונות, שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה--עשו אותן בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין.  לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש--הראשון טמא בהן, והשני פסול, והשלישי טהור כחולין כמו שביארנו.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ