משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות שגגות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות שגגות פרק יד

א  בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם--בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב בחטאת קבועה:  שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד,יג), ולא כל הגוף.  [ב] לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינן מפורשין מבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין.

ב  כיצד:  שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום--הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה:  שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בה שגגת הוראה, אלא שכחה.  לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהם חייב חטאת בפני עצמו.

ג  אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז,כט), אבל הזורק או המושיט, מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינו מלאכה--הרי אלו חייבין.

ד  וכן אם טעו ואמרו המשתחווה לעבודה זרה בפישוט ידיים ורגליים הוא החייב, שנאמר "כי לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו, הרי הוא מותר--הרי אלו חייבין.

ה  וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראת דם ביום הוא החייב, שנאמר "כל ימי זובה" (ויקרא טו,כו), אבל אם ראת בלילה, מותר לבוא עליה, וכן אם הורו שמי שפירסה אשתו נידה בשעת תשמיש, מותר לו לפרוש ממנה לשעתו כשהוא מתקשה--הרי אלו חייבין.

ו  וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה, הוא החייב, אבל האוכל דם הלב, מותר--הרי אלו חייבין.  וכן כל כיוצא בטעייות אלו, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן--בית דין מביאין קרבן על שגגתן, וכל העושין על פיהן פטורין.

ז  [ג] הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה, ודימו ששקעה, ולסוף זרחה החמה--אין זו הוריה, אלא טעות; וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין.  וכן אם התירו אשת איש להינשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה, ואחר כך בא בעלה--אין זו הוריה, אלא טעות; והאישה ובעלה האחרון, חייבין חטאת על שגגתן.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  [ד] בית דין שהורו בשגגה, ושכחו עצמו של חטא שהורו בו--אף על פי שהן יודעין בוודאי שחטאו בשגגה, ואף על פי שהעם מודיעין אותן ואומרין להן בכך וכך הוריתם לנו--הם פטורין, והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן:  שנאמר "ונודעה, החטאת, אשר חטאו, עליה" (ויקרא ד,יד), לא שיידעו החוטאים.

ט  כיצד:  שגגו והתירו חלב הקיבה, ואכלו אותו רוב העם, ואחר שידעו ששגגו בהוראה ושהתירו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים התירו--הרי אלו פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה.

י  [ה] בית דין שהורו בשגגה, ונודעה להם שגגתן--בין שהביאו כפרתן, בין שלא הביאו--כל העושה כפי הוריתן שפשטה ברוב הציבור מאחר שידעו, הרי זה מביא אשם תלוי:  הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין, ולא שאל--הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא.

יא  במה דברים אמורים, במי שהוא עם בית דין במדינה; אבל מי שראה ההוראה, והלך למדינה אחרת--אף על פי שעשה אחר שידעו, פטור:  מפני שתלה בהן, והרי אי אפשר לו לשאול.  ולא עוד, אלא הנבהל לצאת--אף על פי שעדיין לא יצא לדרך, ועשה על פיהם מאחר שידעו--הרי זה פטור.

משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות שגגות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו