משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות שגגות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות שגגות פרק ט

א  על חמש עבירות, מביאין קרבן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי, שהרי אינו בא משום ספק; ואלו הן:  על שפחה חרופה, ועל הגזל, ועל המעילה, ועל טומאת נזיר, ועל הצרעת כשיטהר ממנה.

ב  על שפחה חרופה כיצד:  הבא על שפחה חרופה, בין בזדון בין בשגגה--מביא אשם.  והוא שתהיה השפחה גדולה, מזידה, וברצונה, ותהיה בעולה--כדי שתלקה:  שנאמר "ביקורת תהיה . . . והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא), היא לוקה והוא מביא קרבן.  [ב] מפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות, הוא חייב בקרבן; ובזמן שהיא פטורה מן המלקות, הוא פטור מן הקרבן.  [ג] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה--היא לוקה, והוא מביא קרבן; וייראה לי שאינו מביא, עד שיגדיל ויהיה בן דעת.

ג  [ד] כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות, מה היא השפחה האמורה בתורה, ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור.  לפיכך אם אמרו לו שניים בעלת שפחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי--נאמן, ואינו מביא קרבן על פיהם:  שהרי הוא יידע אם גמר ביאתו, או לא גמר; וזה שאמר לא בעלתי, כלומר לא גמרתי.

ד  [ה] הבא על השפחה ביאות הרבה, אינו חייב אלא אשם אחד.  כיצד:  הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון, או שבא עליה בשגגה, ונודע לו, וחזר ובא עליה בשגגה, ונודע לו, אפילו מאה פעמים במאה העלמות--מקריב אשם אחד, ומתכפר לו על הכול:  על הזדונות שבה, ועל השגגות.  במה דברים אמורים, בשפחה אחת; אבל הבא על שפחות הרבה, אפילו בהעלם אחד--חייב אשם על כל שפחה ושפחה.

ה  [ו] בעל שפחה והפריש אשמו, וחזר ובעל בה אחר שהפריש אשמו--חייב על כל אחת ואחת:  שההפרשה מחלקת, ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל.

ו  וכן אם בעל חמש בעילות בהעלם אחד, בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן, והפריש אשמו, ואחר כך נודע לו על השנייה--מפריש אשם אחר:  אף על פי שבהעלם אחד היו כולן, הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש, נמצא כבועל אחר שהפריש, שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא.

ז  על הגזל כיצד:  כל מי שיש בידו משווה פרוטה ומעלה ממון ישראלי, בין שגזלו, בין שגנבו, בין שהפקיד אצלו, או הלווהו, או משום שותפות, או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע לשקר, בין בזדון בין בשגגה--הרי זה מביא אשם על חטאו, וזה הוא הנקרא אשם גזילות.  ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה, עד שישיב הממון שבידו לבעליו; אבל החומש, אינו מעכב הכפרה.

ח  כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתיי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה, ואימתיי יהיה פטור ממנה, ועל איזו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות, ועל איזו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד.

ט  [ח] על המעילה כיצד:  כל הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש בשגגה--מחזיר מה שנהנה, ויוסיף חומש; ויקריב אשם, ויתכפר לו.  וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה, ואין החומש מעכב.

י  [ט] האוכל מדבר שמועלין בו, בחמישה תמחויין בהעלם אחד--אף על פי שהוא מזבח אחד--אם יש בכל אכילה ואכילה שווה פרוטה, חייב אשם על כל אחד ואחד:  שהתמחויין מחלקין במעילה, והרי הן כמינין הרבה--אף על פי שאין מחלקין בחיוב הכרתות.  חומרה יתרה יש במעילה--שהרי עשה בה המהנה כנהנה, ומצטרפת לזמן מרובה, ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח:  מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין.

יא  [י] כל המחוייב אשם ודאי--צריך שייוודע לו חטאו תחילה, ואחר כך יקריב אשמו; אבל אם הקריבו קודם שייוודע לו, ונודע לו אחר שהקריב--אינו עולה לו.  וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי--אחד המלך, או כוהן משוח, או שאר עם הארץ--שווין בו.

יב  [יא] כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי--אם נסתפק לו אם עשהו או לא עשהו, פטור מכלום; לפיכך הבא על ידו ספק מעילה--אינו חייב כלום, כמו שביארנו במעילה.

יג  [יב] הייתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן, ואין ידוע איזו היא--פטור.  חזר ואכל את השנייה, מביא אשם על מעילתו; אכל אחר את השנייה, שניהן פטורין.

יד  [יג] חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן--מביא אשם תלוי משום חלב.  אכל את השנייה--מביא חטאת על החלב, ואשם ודאי של מעילה על ההקדש; בא אחר ואכל את השנייה, אף השני מביא אשם תלוי.

טו  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש, אכל אחת מהן--מביא חטאת.  אכל את השנייה, אחר שנודע לו על הראשונה--מביא שתי חטאות, ואשם ודאי על מעילתו; בא אחר ואכל את השנייה--זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, בלבד.

טז  כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, מאיזה טעם נוסף איסור הקדש על איסור חלב, וכל כיוצא באלו האיסורין.

משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות שגגות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו