משנה תורה - ספר המדע - הלכות תשובה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות תשובה פרק ג

א  כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכייות ועוונות:  מי שזכייותיו יתרות על עוונותיו, צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכייותיו, רשע; מחצה למחצה, בינוני.

ב  וכן המדינה--אם היו זכייות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת; ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה.  וכן כל העולם כולו.

ג  [ב] אדם שעוונותיו מרובין על זכייותיו--מיד הוא מת ברשעו, שנאמר "על רוב עוונך" (ירמיהו ל,יד; ירמיהו ל,טו; הושע ט,ז).  וכן מדינה שעוונותיה מרובין--מיד היא אובדת, שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח,כ).  וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין--מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה', כי רבה רעת האדם" (בראשית ו,ה).

ד  ושיקול זה אינו לפי מניין הזכייות והעוונות, אלא לפי גודלן:  יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד,יג); ויש עוון שהוא כנגד כמה זכייות, שנאמר "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה" (קוהלת ט,יח).  ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכייות כנגד העוונות.

ה  [ג] כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכייות, ואמר בליבו ומה הועלתי בעשייתן, אוליי לא עשיתי אותן--הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירין לו שם זכות בעולם:  שנאמר "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (ראה יחזקאל לג,יב), אין זה אלא בתוהה על הראשונות.

ו  כשם ששוקלין עוונות אדם וזכייותיו, בשעת מיתתו--כך בכל שנה ושנה, שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכייותיו ביום טוב של ראש השנה:  מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים; ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה.  והבינוני, תולין לו עד יום הכיפורים:  אם עשה תשובה, נחתם לחיים; ואם לאו, נחתם למיתה.

ז  [ד] אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו:  כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם.  אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

ח  לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב:  חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.  זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (משלי י,כה), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו.

ט  ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות, מראש השנה עד יום הכיפורים, יתר מכל ימות השנה.  ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסייות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום.

י  [ה] בשעה ששוקלין עוונות אדם עם זכייותיו, אין מחשבין עליו תחילת עוון שחטא בו ולא שני, אלא משלישי ואילך.  אם נמצאו עוונותיו משלישי ואילך מרובין על זכייותיו, אותן שני העוונות מצטרפין ודנין אותו על הכול.

יא  ואם נמצאו זכייותיו כנגד עוונותיו אשר מעוון שלישי ואילך, מעבירין כל עוונותיו ראשון ראשון:  לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השניים; וכן הרביעי הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי; וכן עד סופן.

יב  במה דברים אמורים, ביחיד, שנאמר "הן כל אלה, יפעל אל--פעמיים שלוש, עם גבר" (איוב לג,כט).  אבל הציבור--תולין להן עוון ראשון ושני ושלישי, שנאמר "על שלושה פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב,ו).  וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.

יג  הבינוניים--אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם--דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא; וכן כל הרשעים שעוונותיהם מרובין--דנין אותן כפי חטאותיהם, ויש להן חלק לעולם הבא:  שכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו--שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס,כא); ארץ זו משל--כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא.  וכן חסידי אומות העולם, יש להן חלק לעולם הבא.

יד  [ו] ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים:  המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך עורלתו.

טו  [ז] חמישה הן הנקראין מינים:  האומר שאין שם אלוה, ואין לעולם מנהיג; והאומר שיש שם מנהיג, אבל הם שניים או יתר; והאומר שיש שם ריבון אחד, אלא שהוא גוף ובעל תמונה; וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכול; וכן העובד אלוה זולתו, כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים.  כל אחד מחמישה אלו מין.

טז  [ח] שלושה הן הנקראין אפיקורוסים:  האומר שאין שם נבואה כלל, ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם; והמכחיש נבואתו של משה רבנו; והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.  כל אחד משלושה אלו אפיקורוס.

יז  שלושה הן הכופרים בתורה:  האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת--אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה; וכן הכופר בפירושה, והיא תורה שבעל פה, והכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס; והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו, אף על פי שהיא הייתה מעם ה', כגון הנוצריים וההגריים.  כל אחד משלושה אלו כופר בתורה.

יח  [ט] שניים הן המשומדים:  המשומד לעבירה אחת, והמשומד לכל התורה כולה.  המשומד לעבירה אחת--זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון ונתפרסם בה והורגל, אפילו הייתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פיאה, ונמצא כאילו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו--הרי זה משומד לאותו דבר:  והוא, שיעשה להכעיס.  והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר ומה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה--הרי זה משומד לכל התורה כולה.

יט  [י] מחטיאי הרבים:  אחד שהחטיא בדבר גדול, כירובעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה.  ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה זרה; או שהטעה אחרים והדיחם כישוע.

כ  [יא] הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא.

כא  העושה עבירות ביד רמה כיהויקים:  בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות--אין לו חלק לעולם הבא; וזה הוא הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.

כב  [יב] שניים הם המוסרים:  המוסר חברו ביד גויים להורגו או להכותו, והמוסר ממון חברו ביד גויים או ביד אנס שהוא כגוי--שניהם, אין להן חלק לעולם הבא.

כג  [יג] מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים:  זה הרודה ציבור בחוזקה והם יראים ופוחדים ממנו הרבה, וכוונתו לכבוד עצמו ולכל חפציו, לא לכבוד שמיים, כגון מלכי הגויים.

כד  [יד] כל אחד ואחד מארבעה ועשרים אנשים אלו שמנינו--אף על פי שהן ישראל, אין להן חלק לעולם הבא.  ויש עבירות קלות מאלו, ואף על פי כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן.

כה  ואלו הן:  המכנה את חברו, והקורא לחברו בכינוי, והמלבין פני חברו ברבים, והמתכבד בקלון חברו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקודשים.

כו  במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, בשמת בלא תשובה.  אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה--הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה:  אפילו כפר בעיקר כל ימיו, ובאחרונה שב--יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר "שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה'--ורפאתיו" (ישעיהו נז,יט).

כז  כל הרשעים והפושעים והמשומדים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין שחזרו במטמונייות--מקבלין אותן, שנאמר "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג,יד; ירמיהו ג,כב):  אף על פי שעדיין שובב הוא, שהרי בסתר בלבד חוזר ולא בגלוי--מקבלין אותו בתשובה.

משנה תורה - ספר המדע - הלכות תשובה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י