משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

הלכות טומאת מת פרק ה

א  כל המיטמאין מחמת המת, בין אדם בין כלים--טמאים טומאת שבעה.  כיצד:  אדם או כלי שנגע בדברים שמטמאין מן המת במגע, או שנטמא באוהל באחד מדברים שמטמאין באוהל, וכן אדם שנשא דברים שמטמאין מן המת במשא--הכול טמאים טומאת שבעה, שנאמר "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט,יד).

ב  אדם שנטמא במת, וכלים שייגע בהן אדם זה--טמאין טומאת שבעה, שנאמר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא,כד).  אבל אדם שייגע באדם שנטמא במת--בין שנגע בו אחר שפירש ממטמאיו, בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת--הרי זה השני טמא טומאת ערב, שנאמר "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב" (במדבר יט,כב).

ג  זה הוא, דין תורה; אבל מדברי סופרים, הנוגע במת ונגע באדם אחר, ועדיין הוא מחובר במת--שניהן טמאין טומאת שבעה, וכאילו נגע זה השני במת עצמו.  במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקדשים; אבל לנזיר ולעושה פסח, בין בשעת חיבור בין אחר שפירש--אינו טמא אלא טומאת ערב, כדין תורה.

ד  [ג] כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באוהל--הרי הן לנוגע בהן, כנוגע במת עצמו; מה המת מטמא הנוגע בו, בין אדם בין כלים, טומאת שבעה--אף כלים שנטמאו במת, הן והכלים או האדם שייגע בהן, טמאין טומאת שבעה:  שנאמר "בחלל חרב או במת" (במדבר יט,טז), מפי השמועה למדו שהחרב כמת.  והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים.

ה  הרי הוא אומר "כול הורג נפש וכול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט):  וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג, זרק אבן והרג--נטמא שבעת ימים; אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה, מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו--שהרי נגע הכלי במת.

ו  ומניין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע בכלים שנטמאו במת, טמאים טומאת שבעה--שהרי הוא אומר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא,כד):  הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה, מטמא בגדים טומאת שבעה.

ז  [ד] נמצאת אומר, אדם שנגע במת, ואדם באדם אחר--הראשון טמא טומאת שבעה, והשני טומאת ערב.  כלים הנוגעין במת, וכלים בכלים--שניהן טמאין טומאת שבעה; השלישי, בין אדם בין כלים--טמא טומאת ערב.  כלים הנוגעין במת, ואדם בכלים, וכלים באדם--שלושתן טמאין טומאת שבעה; הרביעי, בין אדם בין כלים--טמא טומאת ערב.

ח  [ה] במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקדשים; אבל לחייב כרת על ביאת מקדש, או על אכילת קודשים--אינו חייב אלא השניים בלבד, הראשון שנגע במת והשני שנגע בו, כדין תורה, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הטמא, יטמא" (במדבר יט,כב).  אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או בכלים שנגעו במת--פטור, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש:  שהדברים האלו, אף על פי שהן דברי קבלה, אינן דין תורה--שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב, והשני הנוגע בו שהוא ראשון, בין אדם, בין כלים.

ט  [ו] כלי חרס שנגע במת, או שהיה עימו באוהל--טמא; ואינו מטמא לא אדם, ולא כלי חרס אחר, ולא שאר כלים--שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם, לא במת ולא בשאר טומאות.  וזה דין תורה, אף על פי שהוא קבלה.

י  [ז] זה כלל גדול בטומאות:  כל אב טומאה--מטמא אדם ומטמא בגדים וכלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף בין כלי חרס; וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה, הרי זה אב טומאה.  וכל ולד הטומאות, מטמא אוכלין ומשקין; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, לא כלי חרס ולא שאר כלים ובגדים.

יא  [ח] כל הנוגע באב, הוא הנקרא ראשון; והנוגע בראשון, נקרא שני; והנוגע בשני, נקרא שלישי; והנוגע בשלישי, נקרא רביעי.  והראשון ושלמטה ממנו, כולן נקראין ולד הטומאה.

יב  [ט] כל המיטמא מחמת המת טומאת שבעה, בין אדם בין כלים--הוא הנקרא טמא מת.  והוא אב מאבות הטומאות, לעניין טומאת תרומה וטומאת קודשים כמו שביארנו, כדי למנות ממנו ראשון ושני, וכדי לטמא אדם וכלים במגע כשאר אבות הטומאות; ואינו מטמא במשא.

יג  [י] כל המיטמא מחמת המת טומאת ערב--הוא ולד טומאה, והוא הראשון לטומאה; ואפשר שיהיה הרביעי מן המת, ראשון לטומאה, כמו שביארנו לעניין תרומה וקדשים.

יד  [יא] אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העמים, ובית הפרס, או במשאן, או במגע דם תבוסה וגולל ודופק, או באוהלן, וכן אדם שנטמא במשא דם תבוסה--הרי אלו כולן וכל כיוצא בהן, אבות טומאות של דברי סופרים; וכן בגדים המיטמאין מחמת אלו טומאת שבעה, כולן אבות הטומאות של דברי סופרים.

טו  [יב] האוהל עצמו המאהיל על הטומאה--אף על פי שלא נגעה בו טומאה--הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה, והרי הוא כבגדים שנגעו במת:  שנאמר "והזה על האוהל" (במדבר יט,יח).  במה דברים אמורים, בשהיה האוהל בגד או שק או כלי עץ או עור, אחד עור בהמה וחיה, בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה--שנאמר "ויפרוש את האוהל, על המשכן" (שמות מ,יט), אין קרוי אוהל אלא אריג ועור כמשכן.

טז  אבל אם היה האוהל נסרין של עץ, כגון התקרה או המחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם, או של מתכת--הרי זה טהור; ואין צריך לומר שאם היה בניין, שהוא טהור.  וכל מקום שנאמר הבית טמא, כלומר אדם וכלים שבכל הבית.  ואין לך יוצא מן העץ שהוא מיטמא טומאת אוהלים, אלא הפשתן בלבד.

יז  [יג] בגדים הנוגעין במת--אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באוהל ובמשא:  שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אוהל הוא אומר "אדם, כי ימות באוהל" (במדבר יט,יד).  לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן, וכן המאהיל עליהן, או שהאהילו עליו, או שהיו עימו באוהל--הרי זה טהור.  וכן אדם שנטמא במת, והאהיל על הכלים--הרי הן טהורין, שאין טמא מת מטמא אלא במגע בלבד.

יח  [יד] המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו, ולא מדף מעל גביו; אלא אחד כלי שייגע במת מצידו, או שהיה תחתיו, או על גביו.

יט  כיצד:  עשרה בגדים זה על גב זה, והמת למעלה, ועשרה בגדים אחרים על גבו מלמעלה--בגד הנוגע בו, והבגד השני שנגע בבגד שנגע בו--שניהן טמאין טומאת שבעה; והשלישי--טמא טומאת ערב, בין של מעלה בין של מטה; והרביעי, ומן הרביעי ולמטה, ומן הרביעי ולמעלה--כולן טהורין:  מה שאין כן במטמאי משכב ומושב, כמו שיתבאר במקומו.

כ  במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו ושל מעלה ממנו טהורין, בשלא הייתה שם טומאה רצוצה ולא טומאת אוהל, או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן, כמו שיתבאר.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה