משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

הלכות טומאת מת פרק א

א  המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, טומאת שבעה; וטומאת מגע ואוהל, מפורשין בתורה--שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם--וטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יא), ונאמר "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט,יד).

ב  טומאת משא, מפי השמועה; וקל וחומר הדברים:  אם נבילה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באוהל מטמאה במשא, שנאמר "והנושא, את נבלתם" (ויקרא יא,כח)--המת, לא כל שכן; ומה נבילה שמגעה טומאת ערב, משאה טומאת ערב--אף המת שמגעו טומאת שבעה, משאו טומאת שבעה.

ג  אין טומאת משא במת מדברי סופרים, אלא דין תורה.  וייראה לי שזה ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב, לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו--כך שתק מטומאת משא במת, לפי שטימא בפירוש אפילו אוהלו.

ד  [ג] טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים--הוא שייגע האדם בבשרו בטומאה:  בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו--הרי זה נטמא.  וכן ייראה לי שאם נגע בציפורנו, או בשינו--נטמא:  כיון שהם מחוברים לגוף, הרי הם כגוף.

ה  אבל אם תחב אדם טומאה בכוש, והכניסה לתוך גרונו של טהור, ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי האישה מלמטה, ולא נגעה בבשרה--לא נטמא הבולע משום נוגע:  שהרי לא נגע--שנגיעת פנים, אינה נגיעה.

ו  [ד] קרום שעל המכה, הרי הוא כעור הבשר לעניין מגע טומאות.  וכישות של קטן, אינה כעור הבשר.  כיצד:  מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר הקטן, לא נטמא.

ז  וכן אדם טמא שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא--נטמא; היה הקטן טמא, ונגע הטהור בכישות שלו--לא נטמא:  בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות.  וכן ליכלוכי צואה וטיט, וכיוצא בהן מן הדברים שחוצצין על הגוף--אינן כעור הבשר, לא לטמא ולא להיטמא.

ח  [ה] כשם שהאדם מיטמא בנגיעתו בטומאה, כך הכלים כולם מיטמאים בנגיעת הטומאה בהן:  חוץ מכלי חרס--שאינו מיטמא אלא מאווירו בלבד, כמו שיתבאר בהלכות כלים.  וזה כלל גדול בטומאות--כל המטמא אדם במגע, מטמא כלים; וכל שאינו מטמא אדם במגע, אינו מטמא כלים.

ט  [ו] טומאת משא האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים במשא--הוא שיישא האדם את הטומאה, אף על פי שלא נגע בה:  אפילו היה בינו לבינה אבן--הואיל ונשאה, נטמא.  ואחד הנושא על ראשו, או בידו, או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו, או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה--הואיל ונישאת עליו מכל מקום, נטמא.  ואפילו הייתה הטומאה תלויה בחוט, או בשערה, ותלה החוט בידו, והגביה הטומאה כל שהוא--הרי זה נושא, ונטמא.

י  [ז] מסיט, בכלל נושא הוא; וכל דבר שמטמא במשא, מטמא בהסיט.  כיצד:  קורה שהיא מונחת על הכותל, ועל צידה מת או נבילה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני, והנידו--כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני, נטמא משום נושא; ואין צריך לומר אם משך את הקצה השני כנגד הארץ, עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ--שזה נושא ודאי.  וזו וכל כיוצא בה, היא טומאת הסיט האמורה בכל מקום.

יא  [ח] הנושא בתוך בית הסתרים, נטמא--שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא:  אלא אם כן נבלעה הטומאה בתוך מעיו--שמאחר שהגיעה לתוך בטנו, אינו לא נוגע ולא נושא; ואם טבל--טהר, ואף על פי שהטומאה בתוך מעיו.

יב  [ט] אין מיטמא במשא אלא האדם בלבד, לא הכלים.  כיצד:  הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבילה וכיוצא בה בכלי העליון--האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולן טהורים, חוץ מכלי העליון, שנגעה בו הטומאה.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [י] טומאת אוהל--אינה בשאר טומאות, אלא במת בלבד:  ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלי, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אוהל אחד--הרי אלו טמאים.  [יא] וטומאת אוהל האמורה בכל מקום--הוא שתטמא אותה טומאה את האדם או את הכלים, באחד משלושה דרכים אלו.

יד  אחד הבא כולו לאוהל המת, או הבא מקצתו--הרי זה נטמא באוהל:  אפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאוהל המת--הרי זה נטמא כולו.  נגע במשקוף, וצירף ידו עם המשקוף--נטמא, וכאילו בא מקצתו.  נגע באסקופה--מטפח ולמטן קרוב לארץ, טהור; ומטפח ולמעלן, טמא.  וייראה לי שדבר זה, מדבריהם.

טו  [יב] אחד המת מישראל, או מן הגויים--מטמא במגע, ובמשא.  [יג] ואין הגוי מטמא, באוהל:  ודבר זה, קבלה הוא; והרי הוא אומר במלחמת מדיין "כול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט), ולא הזכיר שם אוהל.

טז  וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו--הרי הוא כמי שלא נגע:  למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת.  ולא בטומאת מת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן--אין הגויים ולא הבהמה מיטמאין בהן.  [יד] ומדברי סופרים, שיהו הגויים כזבין לכל דבריהן.  ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמיטמא והוא חי, או מטמא והוא חי--חוץ מן האדם בלבד:  והוא, שיהיה ישראלי.

יז  אחד גדול ואחד קטן--מיטמאין בכל הטומאות, אפילו בטומאת המת:  שנאמר בה "ואיש אשר יטמא" (במדבר יט,כ)--אחד האיש, ואחד הקטן; שהרי הוא אומר שם "ועל כל הנפשות אשר היו שם" (ראה במדבר יט,יח).  אפילו קטן בן יומו שנגע, או נשא, או האהיל המת עליו--נטמא, והרי הוא טמא מת:  והוא, שנולד לתשעה; אבל בן שמונה--הרי הוא כאבן, ואינו מקבל טומאה.

יח  [טו] המת אינו מטמא, עד שתצא נפשו; אפילו מגוייד, או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנים--אינו מטמא, עד שתצא נפשו:  שנאמר "בנפש האדם אשר ימות" (במדבר יט,יג).  נשברה מפרקתו ורוב בשר עימה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחתך לשני חלקים בבטנו--הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה