משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

הלכות טומאת מת פרק ט

א  מי שהיה חופר בשדה, ומצא מתים רבים בגומה אחת, זה על גב זה, או זה בצד זה, או שמצא הרוגים, או שמצא מת יושב, או ראשו בין ברכיו--אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה; אלא נוטל המת שמצא, ונוטל כל העפר התוחח שתחתיו, וחופר בבתולת קרקע שלוש אצבעות, ומוציא הכול:  ושאר השדה בחזקת טהרה, כשהייתה קודם שימצא; ועפר זה עם שלוש אצבעות שחופר, הוא הנקרא תבוסת המת.

ב  שדה שנהרגו בה הרוגים--מלקט כל העצמות שבה, והרי היא טהורה; וכן המפנה קברו מתוך שדהו--מלקט כל העצמות עצם עצם, והרי היא טהורה.  וכן בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים--מלקט כל העצמות שבו עצם עצם, והרי הוא טהור.

ג  היה חופר, ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים--נוטלו ואת תבוסתו; וכן אם מצא שניים--נוטל כל אחד מהן, ותבוסתו עימו.  וכל השדה טהורה.

ד  מצא שלושה מתים, כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין--אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה--הרי זה חושש שמא בית הקברות הוא זה.  וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה, שהן כשתי מערות וחצר שביניהן; ואם לא מצא שם מת אחר--הרי אותן העשרים שבדק טהורות, אף על פי שהן שכונת קברות.

ה  מצא מת אחד בסוף עשרים אמה--צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות, שרגליים לדבר.  ואם היה אחד מאלו שמצא בתחילה או בסוף הרוג, או יושב, או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו--אינו בודק עשרים אמה, אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד:  שחזקתן גויים.

ו  [ד] הגויים, אין להן טומאת קברות:  הואיל ואינן מטמאין באוהל, הרי הנוגע בקברן טהור--עד שייגע בעצמה של טומאה, או יישאנה.  [ה] מת שחסר אבר שאם יינטל מן החי ימות--אין לו תבוסה, ולא שכונת קברות.  ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה--אין להם שכונת קברות, ולא תבוסה, אלא מלקט עצם עצם, והכול טהור.  והנקבר שלא ברשות--יש לו תבוסה, ואין לו שכונת קברות.

ז  [ו] אחד המוצא שלושה מתים כדרכן בתחילה, או שמצא שלושה כוכין, או כוך ונקיע ומערה--הרי זה שכונת קברות.  מצא שניים, ואחד היה ידוע--יש להן תבוסה, ואין להן שכונת קברות:  שהקבר הידוע, אינו עושה שכונה; ולא אמרו אלא המוצא שלושה כתחילה, הוא שצריך בדיקה.

ח  כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו:  חופר עד שהוא מגיע לסלע, או לבתולה והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה.  העמיק אפילו מאה אמה, ומצא חרס--הרי זו כבתחילה, וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה; הגיע למים, הרי זו כבתולה.

ט  [ז] אינו צריך לחפור תלם אחד, מתחילת העשרים עד סופן; אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה, וחופר אמה על אמה ומניח אמה, עד סופן--שאין בין קבר לקבר פחות מאמה.

י  [ח] היה בודק, והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים--יפסיק, ואינו צריך לבדוק:  שהרי נפסקה שכונת הקברות.

יא  [ט] המוציא עפר זה של בדיקה--טהור, אלא אם כן מצא טומאה במקום שחפר; אבל קודם שימצא, אוכל בתרומה.  והמפקח בגל, אינו אוכל בתרומה--שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל, אלא שאינו מכיר מקומן.

יב  [י] גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין--בדק אחד מהן ומצאו טהור, הוא טהור והשניים טמאין; בדק שניים ונמצאו טהורין, הן טהורין והשלישי בחזקת טמא; בדק שלושתן ומצא טהור, כולן בחזקת טומאה--עד שיבדוק שלושתן עד שיגיע לסלע או לבתולה, ויהיו שלושתן טהורין.

יג  [יא] בור שמטילין לתוכו נפלים--המאהיל עליו, טמא דין תורה:  ואף על פי שחולדה וברדלס מצויין שם, אין ספק מוציא מידי ודאי.  אבל אם הפילה שם אישה נפל, ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה--הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם, הרי ספקו טהור.

יד  [יב] דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק--הרי הן של דבריהן; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית.  אבל כל הספקות--בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות--אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.

משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה