משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות חגיגה - הכול
פרק
א
ב
ג
א נשים ועבדים, פטורין מן הראייה; וכל האנשים, חייבין בראייה--חוץ מחירש ואילם ושוטה וקטן וסומה וחיגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן. כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חייבין בראייה.
ב החירש--אף על פי שהוא מדבר, אפילו חירש באוזנו אחת--פטור מן הראייה. וכן הסומה בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת--פטור. האילם--אף על פי שהוא שומע, פטור. טומטום ואנדרוגינוס--פטורין, מפני שהן ספק אישה. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור, מפני צד עבדות שבו.
ג ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה: הרי הוא אומר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז), להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבין בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים. ונאמר "בבוא כל ישראל, ליראות" (שם). כשם שהן באין להיראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו--להוציא סומה שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת: שהרי אין ראייתו שלמה, גמורה.
ד ושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב)--להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה. "ולמען ילמדו" (שם)--להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד. ונאמר "בעלותך ליראות את פני ה'" (שמות לד,כד)--מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג. וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.
ה [ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת הכלבים וכיוצא בהן לעבד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין--אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן--הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל להיראות.
ו [ג] כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית--אביו חייב להעלותו ולהיראות בו, כדי לחנכו במצוות: שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז). ואם היה הקטן חיגר או סומה או חירש אפילו באחת--אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה: שאילו היה גדול והוא כך--היה פטור, כמו שביארנו.
ז [ד] כל החייב בראייה, חייב בחגיגה; וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה. וכולן חייבין בשמחה--חוץ מחירש שאינו שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן וערל וטמא: חירש שוטה וקטן--מפני שאינן בני חיוב, הרי הן פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא--מפני שאינן אוכלין בקודשים ואינן ראויין לביאה, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.
ח [ה] מי שהיה חיגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני--פטור מן הראייה, ומן החגיגה: שביום חובתו היה פטור--שכל ימות החג תשלומי ראשון הן, כמו שביארנו. וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון--אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון--הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.
ט [ו] מי שבא לעזרה בכל ימות החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שייכנס--שזה שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון. ואם הביא בכל עת שיבוא--מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראייה: שהראייה, אין לה שיעור.
י [ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק--שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותם; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריבן היום--מקריב השאר למחר.
יא [ח] עולת ראייה אינה באה כולה אלא מן החולין, כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן. אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין; לוקח מן התערובת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה: והוא, שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין--מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין. [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב--גזירה, שמא יעשר ביום טוב.
יב [י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק: שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו. אבל אין יוצאין ידי חובתן, לא בעופות ולא במנחות--שאינן בשר המשמח.
יג כבר ביארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה ידי חובת שמחה.
יד [יא] מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה, ושחטן מערב יום טוב--אף על פי שאכלן ביום טוב--אינו יוצא בהן ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החולין; אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה. [יב] אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואכל מהן ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.
טו [יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קודשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו. [יד] האומר הרי עליי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה--חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה: שאין חגיגה באה אלא מן החולין.
טז כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה--לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמיללים: שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד)--מאכיל הכול, ומשקן כפי עושרו. ומי שאכל זבחיו, ולא שימח אלו עימו--עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).
יז מצוה בלוי יתר מן הכול--לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או ייתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צורכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושיהה ממנו מעשרותיו ברגלים--עובר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט).
משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות חגיגה - הכול
פרק
א
ב
ג