משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות חגיגה - הכול
פרק
א
ב
ג
א שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).
ב הראייה האמורה בתורה--הוא שייראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה--לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא שעבר על מצות לא תעשה: שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו; שמות לד,כ). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.
ג החגיגה האמורה בתורה--הוא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה--אין הנשים חייבות בהן.
ד השמחה האמורה ברגלים--הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה: שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז). ונשים חייבות, במצוה זו.
ה [ב] הראייה והחגיגה--אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף. ומצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "איש, כמתנת ידו". [ג] שלמי שמחה, לא נתנו חכמים בהן שיעור.
ו בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג--אם היו בידו קרבנות הראייה, או יעלה עימו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שווהו; אפילו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף--גזירה שמא לא ימצא למכור, או שמא יימצאו המעות סיגים.
ז [ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר "שבעת ימים, תחוג לה'" (דברים טז,טו)--מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם. [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד--יקריב בשני. וכל המאחר--הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד אספתי" (צפניה ג,יח). [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעוות, לא יוכל לתקון" (קוהלת א,טו).
ח [ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.
ט [ח] עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להן זמן קבוע, כקרבנות הציבור: שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו. אבל דוחין את יום טוב; ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.
י [ט] כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהן בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים: אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, לא גזרו עליה משום שבות. [י] המפריש עולת ראייתו ומת, יורשין חייבין להביאה.
יא מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות--שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבותיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל. "לעולותיכם" (שם), כגון עולת מצורע ועולת יולדת; "ולמנחותיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר. הכול קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.
יב [יא] מי שהיו לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין--מביא שלמי חגיגה מרובין, ועולות ראייה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין--מביא עולות ראייה מרובות, ושלמי חגיגה מועטות. היה זה וזה מועט--על זה אמרו, לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרובה--על זה נאמר, "כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).
משנה תורה -
ספר הקרבנות -
הלכות חגיגה - הכול
פרק
א
ב
ג