משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

הלכות זכייה ומתנה פרק ח

א  הסומה או הפיסח או הגידם, או החושש בראשו או בעינו או ברגלו או בידו, וכיוצא בהן--הרי הוא כבריא לכל דבר בממכרו ומקחו ומתנותיו.  [ב] אבל החולה שתשש כוח כל גופו, וכשל מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המיטה--הוא הנקרא שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינן כמתנת הבריא.

ב  כיצד:  שכיב מרע שציווה ליתן לפלוני כך וכך, וליתן לפלוני כך וכך, בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב--זכו הכול כשימות בכל מה שנתן להם, ואינו צריך קניין:  שדברי שכיב מרע, ככתובין וכמסורין הן.

ג  ודבר זה מדברי סופרים.  ואף על פי שאינה קונה אלא מדבריהם, עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תיטרף דעתו עליו, כשיידע שאין דבריו קיימים.  [ג] לפיכך אם אמר קנו ממני--אפילו בשבת קונין ממנו, שזה הקניין אינו צריך.  [ד] ואין שכיב מרע צריך לומר אתם עדיי; אלא כל השומע דבריו, הרי זה עד:  שאין אדם משטה בשעת מיתתו.

ד  [ה] שכיב מרע שציווה ליתן מתנה לעובר שבמעי אשתו--זכה העובר, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו.

ה  [ו] אמר אם ילדה אשתי זכר, ייטול מנה, ואם נקבה, מאתיים--ילדה זכר, נוטל מנה; ילדה נקבה, נוטלת מאתיים; ילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה מאתיים; ילדה טומטום או אנדרוגינוס, נוטל כפחות שבשניהם.

ו  [ז] שכיב מרע שאמרו לו נכסיו למי, ואמר להם דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת, עכשיו שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת, נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן, או שהייתה אשתו מעוברת--אף על פי שהפילה או מת הבן אחר כך, אין מתנתו מתנה.

ז  [ח] מתנת שכיב מרע אינה קונה, אלא לאחר מיתה, ואין אחד מהן זוכה בדבר שציווה לו בין מקרקעין בין מיטלטלין, אלא לאחר מיתה.  [ט] לפיכך מוציאין לכתובת האישה, ולמזון האלמנה והבנות מיד אלו שציווה להן, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.

ח  [י] מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין, בין הייתה במקצת נכסיו בין הייתה בכל נכסיו--חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר; והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה--אין שטר לאחר מיתה, והרי המתנה בטילה.  [יא] ואם קנו ממנו כדי לייפות כוח המקבל, כגון שכתוב בה וקנינו ממנו מוסף על מתנה זו--הרי היא קיימת.

ט  [יב] שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, ומת קודם שיכתבו וייתנו לו--אין כותבין ואין נותנין:  שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה.  [יג] ואם אמר כתבו, כדי לייפות כוח המקבל, כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואף כתבו וחתמו ותנו לו--הרי אלו כותבין ונותנין לאחר מיתה.

י  [יד] שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם, ולא שייר כלום--אם עמד--חוזר, ואפילו קנו מידו כדי לייפות את כוחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד, בין שכתבם לשניים:  שאומדן דעת הוא שלא נתן זה הכול, אלא ונתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו.

יא  [טו] שייר כלום לעצמו, בין קרקע בין מיטלטלין--הרי זו מתנה במקצת, וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה; לפיכך אינו חוזר:  והוא, שקנו מידו--שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קניין, בין עמד בין לא עמד.

יב  [טז] במה דברים אמורים, בשנתן סתם:  שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר, לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא.  [יז] אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה, אינו צריך קניין, ואם עמד, חוזר; ואם לא עמד, קנה זה המקצת.  ואם היה בה קניין, לא קנה אלא אם כן היה מייפה כוחו כמו שביארנו.

יג  [יח] אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו, ופירש שנתן הכול מעכשיו והקנה מחיים, שאין זו מתנת שכיב מרע, אלא כשאר כל מתנות הבריאים:  שאם הגיע השטר ליד המקבל, או שקנו מיד הנותן--קנה הכול, ואינו יכול לחזור בו.

יד  [יט] הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע, וכתוב בה בחיים ובמוות, או מחיים ובמוות, בין בכול בין במקצת--הואיל ויש בה ובמוות, הרי זו מתנת שכיב מרע:  שזה שכתב בה ובמוות, שלא יקנה אלא לאחר מיתה; וזה שכתב בה בחיים, סימן ליישב דעתו שיחיה מחולי זה.

טו  [כ] שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו--הרי זו כמתנה במקצת; ואם קנו מידו ועמד, אינו חוזר.  חוששין אנו, שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר כל נכסיי שהן אלו, או שיהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו; ואחר כך תהיה מתנה בכול.

טז  [כא] שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין:  אם כמחלק כתבם--אם מת, קנו כולן; עמד, חוזר בכולן.  ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב, וחזר וכתב, וחזר וכתב, וקנו מידו על כל אחד ואחד--מת, קנו כולן; עמד, אינו חוזר אלא באחרון, שהרי נתן לו כל נכסיו הנשארים.

יז  [כב] הכותב כל נכסיו לעבדו, ועמד--חוזר בנכסים, ואינו חוזר בעבד:  שהרי יצא עליו שם בן חורין.

יח  [כג] שכיב מרע שציווה מחמת מיתה, כגון שהייתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי, וניכר דבר זה מכלל דבריו--אף על פי שקנו מידו במקצת--אם עמד, חוזר.

יט  [כד] המפרש לים, והיוצא בשיירה, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חולייו--כל אחד מארבעתן כמצווה מחמת מיתה הוא, והרי דבריו ככתובין וכמסורין, ומקיימין אותן, אם מת; ואם ניצול ועמד--אפילו קנו מידו במקצת, חוזר כדין כל מצווה מחמת מיתה.

כ  [כה] שכיב מרע שניתק מחולי לחולי--אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק, מתנתו מתנה.  [כו] עמד בין החולי שציווה בו ובין החולי שמת ממנו, והלך על משענתו--אומדין אותו על פי רופאים:  אם מחמת חולי הראשון מת, מתנתו קיימת; ואם לאו, אין מתנתו קיימת.  ואם הלך בשוק בלא משענת--אינו צריך אומד, אלא בטלו מתנותיו הראשונות.

כא  [כז] מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך חולי זה שציווה בו מת, ואין העדים מצויין לשאול להם--אף על פי שהרי זה המצווה מת, הרי המתנה בטילה:  שאין מיתתו ראיה, שמא עמד מחולי שנתן בו המתנה ואחר כך חלה חולי אחר ומת; לפיכך הנכסים בחזקת היורשין, עד שיביא ראיה שמתוך החולי שנתן בו מתנה זו מת.

משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב