משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

הלכות זכייה ומתנה פרק ה

א  הנותן מתנה, בין בריא בין חולה--צריך שתהיה גלויה ומפורסמת.  אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו--אינה כלום, שזה מערים הוא, כדי לאבד ממון אחרים, שיחזור וימכור אחר שייתן.

ב  לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו, ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות, וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת, וכיוצא בעניינים אלו--חוששין שמא מתנה מסותרת היא, ולא זכה המקבל.

ג  הכותב שתי מתנות על שדה אחת, הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה ומפורסמת--אחרון קנה.  ואפילו הייתה הראשונה סתם, ואין בה לא עניין סתירה ולא עניין גילוי אלא מתנה סתם--האחרון קנה.

ד  כבר ביארנו שהמוסר מודעה, ואחר כך נתן מתנה--המתנה בטילה, ואף על פי שאין שם אונס:  שאין הולכין במתנה, אלא אחר דעת הנותן; והואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה, מתנתו בטילה.

ה  לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו--אף על פי שנתנה המתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת--הרי שתי המתנות בטילים:  הראשונה, מפני שהיא מסותרת; והשנייה, מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה, והרי קדמה זו המתנה, שנמצאת כמו מודעה לה.

ו  [ה] מעשה באחד שרצה לישא אישה, ואמרה איני נישאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך; שמע בנו הגדול, וצווח על שמניחו ריקן; אמר לעדים לכו והיחבאו וכתבו לו כל נכסיי מתנה, ואחר כך כתב לזו כל נכסיו, ונשאה.  ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו לא הבן קנה ולא האישה קנת:  שהרי שלא כרצונו כתב לה, וכאנוס ביצרו הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת.  וכן כל כיוצא בעניינים אלו.

ז  [ו] שני שטרות שזמנן יום אחד, והן כתובין על שדה אחת, בין במכר בין במתנה--אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות, כל הקודם זכה.  ואם אין דרכם לכתוב שעות, הרי הדבר מסור לדיינים:  כל מי שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו, יעמידו.

ח  [ז] במה דברים אמורים, בשטר שאין בו קניין אלא קנה שדה זו בשטר זה, שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחילה.  אבל אם היה בכל שטר מהן קניין--כל שקדם לו הקניין, זכה; ויישאלו העדים.  וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה, קנה הראשון.

ט  [ח] שני שטרות היוצאים על שדה אחת בשם קונה אחד, ואין זמנם שווה:  אם היה שטר אחד משניהם מכר [ואחד מתנה--אם היה השטר הראשון מתנה, והשני שאחריו מכר--לא ביטל האחרון את הראשון, שיש לומר שלהוסיף לו אחריות חזר וכתב בשם מכר, אף על פי שלא היה כתוב שם אחריות, שאחריות טעות סופר הוא.  וכן אם הראשון מכר] והאחרון מתנה--קנה השדה מזמן ראשון, שלא כתב לו שטר המתנה אלא לייפות את כוחו משום דין בן המצר.

י  [ט] היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה--אם הוסיף בשני כלום--הרי הראשון קיים, שלא כתב השני אלא מפני התוספת.  ואם לא הוסיף--ביטל השטר השני את הראשון, ואין לו אחריות אלא מזמן שני.

יא  לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד זמן שני, מחזיר אותם.  ואם היה על אותה השדה חוק למלך בכל שנה--הנותן או המוכר נותן אותו החוק, עד זמן השטר השני.

משנה תורה - ספר קניין - הלכות זכייה ומתנה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב